תמיד שמעתי שאומרים שגיל ההתבגרות זה קשה, שקשה למצוא אנשים שיבינו אותך וכו' וכו'... אני בחיים לא הבנתי עד עכשיו.
כבר כמה זמן שיש לי מצב רוח רע, וזה ממזמן לא סתם מצב רוח רע. זה כבר הגיע למצב של דיכאון, שאין לי כוח לכלום, שלא בא לי על אף אחד, ושאין לי שום טיפה של מוטיביציה. אני יוצאת, נהנית, שוכחת מהכל לרגע מסויים עד שהמציאות מכה בי. בוא נתחיל עם העובדה שההורים שלי מאז שאני מכירה את עצמי גרושים ואף פעם לא זכיתי לבית יציב. גם כל הזמן יצא שעברנו ממקום למקום, וגם אם לא עזבתי עיר או בית ספר, הייתי רוצה בית שבו אני אוכל לשמור בו חוויות, זכרונות. אני לא מרגישה שייכת לשום מקום. לא לבית ספר, לא לעיר שאני נמצאת בה כמעט כל חיי, ולא לאנשים שמכירים אותי כל כך הרבה זמן. אני מרגישה לבד.
אילו רק היה לי משהו יציב לאחז בו, מן מטרה, משהו שישכנע אותי לא לוותר והיה לי הרבה יותר טוב. היה לי מה להילחם בשבילו. החיים שלי נראים לי כמו ערימה של שטויות חסרי משמעות.
עכשיו שהתחיל החופש, הוא לא כזה כיף כמו שציפיתי. כל כך הרבה זמן פנוי, וכל כך קצת דברים לעשות איתו. אני בן אדם שקל לו להדרדר, יש לי כל הזמן נטיות לחפש בריחות. אני בן אדם שעבר מכל כך קיצונים מנסיון לברוח מהשגרה, מהמציאות, מהמצב הזה שבו שאני באמת צריכה להתמודד עם דברים. מאז ומתמיד שאני מורגלת ככה. לשמור הכל בפנים, להסתיר הכל עם ציניות עוקצנית. כל הזמן להתגונן עוד לפני שבכלל אמרו לי משהו. אני כל כך רגילה לזה, שהקרירות שלי רק הלכה וגדלה ונוצר מצב שאני לא מכירה אנשים שבאמת מכירים אותי, חוץ מפה ושם כמה דברים שנפתחתי, לרוב אני מראה רק צד אחד שלי. הצד שלא שם על אף אחד או על שום דבר. אבל גם כשניסיתי לדבר לא זכיתי להרבה הבנה ושוב מצאתי את עצמי כלואה בתוך ריב או בסיטואציה מביכה.
ובכלל בגיל הזה כולם שקועים בבעיות של עצמם, מנסים ללמוד איך להתמודד עם העולם, מנסים לראות מי הם ומה המעמד שלהם, אני מבינה אותם.
וגם כמה שקשה לשמור הכל בפנים, הרבה יותר קשה להתחיל לדבר.
אני מרגישה פשוט חוסר אונים. בעיקר בגלל העובדה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... אני מרגישה כל כך הרבה כעס כלפיי כולם, והכעס הזה פשוט לא מובן לי.
אני מרגישה הקלה ולחשוב שזה רק חצי מהדברים שעוברים עלי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: