אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

בא לי לבכות בשביל לפרוק את כל הכאב והעצב, בשביל להוציא החוצה את כל מה שיושב לי על הלב, בשביל להרגיש יותר משוחררת.

בא לי לבכות בשביל להירגע

בא לי לבכות בשביל שאחרי הבכי יבוא החיוך

בשביל שאני ארדם עד מחרתיים מבחינתי

בא לי לבכות כל כך כי אני עצובה, עצובה ברמה שהרבה זמן לא הייתי והאמת אין לי מושג אפילו למה, למה היציבות הנפשית שלי התערערה ברמה כזו.

אבל אני לא מצליחה לא מצליחה להוציא את הדמעות, לפרוק את הכאב ולשחרר אותו, כאילו הפכתי כזו אפטית, כזו סגורה, כמו קרח, כאילו כולי עטופה בקליפה קשה שאף אחד אני מורשה להתקרב ואני כזו חסרת הבעה כאילו השנים שעברו עליי עשו את שלהן והפכו אותי לאדם אחר, אדם מחוסן יותר ומחושל יותר,אדם עם חוזק אבל חוזק כזה שלאט לאט מחליש אותי מחדש.