אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

הגעתי למסקנה שאני צריכה לנהל את חיי לצד האנורקסיה לא בלעדיה כי בלעדיה זה פשוט לא מצליח לי.

חלק ממני תמיד יהיה שייך לה, חלק בראשי תמיד יהיה רצוף במחשבות כאלה ואחרות על קלוריות משקל דימוי עצמי ובעיקר רזון.

חלק ממני תמיד ישאר שם, תמיד יזכור, אין לי טעם להילחם בזה או לנסות להעלים את זה אלא פשוט לנסות לחיות עם זה.

קשה אולי לומר ,אולי קצת מפחיד אבל האנורקסיה הפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותי.

חלק באישיותי ,מבלי יותר מידי לשתף בו אחרים...

אין טעם להילחם בזה אלא לקבל את זה, לא מתוך כניעה ולא מתוך יאוש אלא מתוך הבנה שיש בי גם חלק שאוהב את המחלה הזו ולא מסוגל להיפרד.

יותר נכון חלק שפשוט לא עוזב לא משנה כמה זמן עבר או כמה טיפולים קבלתי.

אנה תמיד תשב שם בראש.

אנה תמיד תהיה שם שאתלבש, שאעמוד מול המראה  סתם בפיג'מה, סתם ככה.

אנה תמיד תלחש לי מילים כשאשב בארוחה או כשאכין אותה.

אנה תמיד תהיה שם כשאצטרך לעמוד מול אוכל חדש שאני לא מכירה. תמיד תהיה שם בשביל להזכיר לי לבדוק את הקלוריות. בקטנה כזה.

בשביל השקט הנפשי.

אנה תמיד תהיה שם כשאלך לקנות בגדים ואסתכל על המידה.

תמיד תהיה שם .

במחשבה.

מול המראה.

במקלחת.

מול השולחן. מול הצלחת.

סתם בישיבה עם חברים. כשכולם שותים ואני מפחדת ונמנעת כי זה משמין.

אפילו באמצע מסיבה רועשת, כשהאלכוהול רץ, כשהמוזיקה לא נותנת לאף אדם שם לחשוב, כשכולם רוקדים ונהנים. אצלי היא תהיה שם.

היא תמיד תהיה שם, ואני מחליטה לתת לה להישאר.

להישאר אבל לא להציק לי, לתת לי לחיות, להינות, לפחות לנסות.

ללמוד לחיות עם האנורקסיה זה קשה אולי אבל אפשרי. נראה לי...