אני תמיד מנסה להיות חזקה, תמיד אני מנסה להישאר אופטימית.
אני יודעת שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר,אני בטוחה בכך.
אני גם יודעת שאסור לי להיתקע על המחשבות, על הרגשות המדוכדכים האלה.
אני צריכה לצאת כמה שיותר,לבלות בחברת אנשים כמה שיותר,גם אם עדיין רע לי אני חייבת להמשיך.
אני מתעלמת, אני חייבת להתעלם מהפחד, מהבלבול, מהחרדה, אני חייבת לצאת מהבדידות, אני חייבת לפרוץ את המחסומים ואת חומות המגן שאני עוטפת בהן את עצמי, אני חייבת.
אני חייבת להאמין באהבה כי היא קיימת. אני פשוט מפחדת לקבל אותה.
אני מפחדת להיות נאהבת ואני כל כך רוצה. אני צריכה להפסיק להיות קרה כמו קרח ורצינית כזו.
אני צריכה להשתחרר מכול המחסומים האלה, לפרוץ גבולות, להרגיש בטוחה יותר. אני מפחדת להיפגע אבל אני תוהה בעצם שאולי אני מפסידה יותר מידי
בתוך כל מעגל המחשבות האלה של מה יהיה אם ומה היה אילו או מה היה בכלל. ובמה טעיתי, ולמה טעיתי ואיך טעיתי.
אני צריכה לחיות את החיים האלה כמו שהם.
חיים רק פעם אחת והנה שוב זאת נשמעת קלישאה ישנה אבל היא נכונה כל כך.
אני חייבת בשביל עצמי. בשביל עצמי להרגיש אחרת.
וזה יקרה כי אני דבקה במטרה. תמיד. גם כשקשה אני יודעת להחזיק חזק את עצמי לעמוד על הרגליים ולהמשיך בדרכי כי לא משנה כמה היא ארוכה וכמה היא קשה בסופו של דבר יש סוף לדרך הזו. הסוף הזה יגיע.
האושר תמיד מעבר לפנימה אבל מה שבטוח הוא לא תלוי בשום דבר חיצוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
