כבר ימים רבים שיוצא לי לצום 12 או 13 שעות ביום.
היום אני כבר לא אכלתי משש בבוקר והשעה שש בערב, אני מרגישה חזקה כשאני אומרת את זה, אני נהנית לחשוב על זה שהצלחתי בזה.
בא לי להמשיך למעל שתיים עשרה שעות, לא אכלתי ואני לא רעבה (או שכן ואני סתם מתעלמת מהצורך הזה?) אני יודעת שאני יכולה להמשיך, עוד שעתיים שלוש אולי להגיע ל24 אבל זה לא טוב, אני והאנורקסיה מכירות יותר מידי זמן ואני יודעת שאחרי הכול זה לא יעשה לי טוב.
היא אוכלת אותי לאט לאט מבפנים, את נפשי, את החיוך שיוכל להיות לי, את השמחה, היא מכחידה את חיי הנורמליים והורסת כל חלקה טובה שיכולה להיות בהם.
הבטחתי לעצמי לא להתמכר לזה שוב, הבטחתי לעצמי לא להתאהב באופוריה הזו של הרעב או לא רעב אני כבר לא יודעת הכול מתבלבל לי, אני כבר לא מרגישה רעב אבל אני יודעת שהגוף שלי כן צריך את האוכל.
אני יודעת שבסוף זה יפגע בי, כמה שנים שהספקתי להבין אבל לא הפסקתי להתמכר כל פעם מחדש. זאת כמו מפלצת בתוכי שמחרפנת אותי ואת מחשבותיי ואם אני רוצה לאכול היא לא נותנת לי. רציתי לאכול תפוח ולא הצלחתי, סתם הוא נזרק בתיק בדרך חזור מהצבא.
לפעמים אני רק רוצה לשתף מישהו, הכול אני שומרת בתוכי, שיקשיבו לי, שיעזרו לי כי בתוכי אני באמת רוצה עזרה...
אם אני אגיד את זה אולי זה ישמע דפוק אבל הייתי רוצה שיבוא מישהו ויעזור לי לאכול, שיגיד לי שאני חייבת, שיכריח אותי, שיגיד לי שאני לא אשמה שאני רעבה ושזה בסדר לאכול, אפילו קצת, אפילו רק את התפוח הזה.
אבל גם מזה אני מפחדת, מפחדת מהעזרה הזו כי לפעמים אני גם חושבת שאני יודעת הכי טוב להסתדר לבד ואולי אני לא באמת צריכה את האוכל הזה.
כנראה שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה או צריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
