אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

פאולו קאולו רשם בספרו האלכימאי " השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר..." 

המשפט הזה נראה לי נכון אך אני תוהה מתי היא עלות השחר עבורי.

כל ערב שאני הולכת לישון ועצמותיי כואבות, איני מוצאת את תנוחתיי במיטה כי בכול תנוחה יש כאב אחר. 

אבל הכאב הגדול ביותר הוא הכאב בליבי, הוא הפחד שמציף אותי. התריסים תמיד מוגפים אצלי בחדר, הכול נורא חשוך ואפל בתיאום מושלם לאפלה שאופפת את נפשי. החדר מחומם היטב, ואני מתחת לפוך אך עדיין קר לי, קר לי בגוף, למרות שגופי מנסה לחמם את עצמו, עדיין קר לי נורא, אבל הכי קר לי בלב והצמרמורת האמיתית היא בתוך נפשי. אני שוכבת במיטה עוד מנסה למצוא את תנוחתיי בה עצמות גופי לא יכאבו, אפלה מוחלטת, אני אוהבת לשמוע שירים שקטים ועצובים לפני שאני נרדמת והמחשבות תמיד מציפות אותי, הפחד הזה. אני מחכה להירדם, רק כשעיני עצומות ואני רדומה, רק אז נפשי מצליחה לנוח. 

כאילו מתחת לשמיכה אני נעלמת אבל במציאות של העולם בו אני עכשיו כבר מזמן נעלמתי, ריחות של אוכל מעוררים בי גועל, אנשים שלועסים מולי ואוכלים בהנאה גורמים לי לתהות למה הם עושים את זה לעצמם, ואני בתוך ים המחשבות העצבות והחולות שבמוחי, תוהה אם האנורקסיה שלי היא דרך חיים.

מיום ליום כששעות הצום שלי נגררות זו אחר זו שעה אחר שעה אני נכנסת עמוק יותר בין דלתות המחלה, אני מתמכרת שוב ונגמר לי כל שריד כוח שעוד נותר.

תהיתי אם פאולו קואלו התכוון לכל אדם כשאמר שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, תהיתי אם אם פעם באמת יהיה לי טוב יותר, אם אצליח לחיות בעולם אחר חוץ מעולם של משקל קלוריות וחישובים שלמעשה הוא נראה די שטחי אבל הוא עמוק הרבה יותר.

מפחיד הרבה יותר, ועצוב הרבה יותר ממה שהוא נראה לאלה שאינם בתוך העולם הזה ואינם מכירים אותו.

אני באמת מרגישה מנותקת,מכול מה שבחוץ, כאילו ביני לבין העולם שבחוץ יש חיץ, אני חיה אנורקסיה וכולם חיים במקום אחר לגמרי, נדמה לי שהוא טוב יותר.

תמיד פחדתי לומר אבל עכשיו יותר מתמיד אני מרגישה כאילו משהו מבפנים גדול יותר ממני שולט
בי, כאילו משהו מבפנים מטריף אותי ועצוב לומר, אני כבר מזמן לא ברת החלטה עבור
עצמי.

כאילו שם בתוכי, האנורקסיה עושה כל מה שרק בא לה. 

אני לא זוכרת טעמים ולא מרקמים של מאכלים, אני לא מכירה הנאה מאוכל או תאווה לדבר הזה,

אבל אשקר אם אומר שלא הייתי רוצה לטעום שוב טעם של משהו מתוק, ולפעמים אני מסתכלת על אנשים אוכלים עוגיה או סתם ביסקוויט, הם נהנים אני רואה ואני קצת מקנאה, כי להצליח להנות מזה בשבילי רחוק אלפי קילומטרים. הפחד באמת השתלט על כל חלק בגופי.