בבקשה, תניחי לי, עזבי אותי, בבקשה, העיינים שלי שרופות מדמעות, תניחי לי בבקשה.
כמו שד, כמו דיבוק כמו טפיל, כמו סרטן בנפש היא לא עוזבת המחלה הארורה הזו.
בבקשה אני רוצה להיות בסדר, לא רוצה את האנורקסיה בתוכי, אני רוצה להצליח לאכול.
הורדתי את הבגדים, נשארתי כשעל גופי בגד ים צבעוני, החלטתי שאלבש בגד ים צבעוני כי תמיד תמיד אני לובשת שחור.
לבשתי את הבגד ים הצבעוני.
הוא הסתכל עליי, אולי אני מדמיינת, אולי הבועה של האנורקסיה מטריפה אותי מעבר לגבולות ההגיון שעוד נותרו, אולי.
אבל תחושות חזקות כאלו אי אפשר להתעלם.
הוא הסתכל עלי ואמר
שואה.
שאלתי אותו, "זה מרתיע אותך?" והוא אמר שכן.
כשהסתכלתי לבד אחר כך על עצמי וראיתי את העצמות, ראיתי אבל לא הצלחתי לראות את מה שאחרים שמסביבי רואים ואומרים.
לא מצאתי מה הם רואים, לא מצאתי.
אני חושבת שנולדתי, אלוהים החליט שבכל כך מעט זמן אני כבר אעבור שבעה מדורי גיהנום.
אולי הוא בוחן אותי לראות אם אני עוברת אותם, בכול אופן, כבר מזמן נגמרתי. המחלה הזו מייסרת כל תא בגוף שלי,בנשמה שלי,בנפש שלי.
היא הורגת אותי. בעצם אני חושבת שהיא כבר מזמן הרגה, אני סתם מתהלכת פה.
שואה הוא אמר לי.
"מה? ככה אני נראית? כמו מישהו משם?"
"כן" הוא ענה.
שתקתי. ידעתי שזה מגעיל אותו. העצמות הבולטות, ללא חזה, ללא שום דבר שופע. גם שמחת החיים שלי אינה, הופכת אותי לכמו גופה מהלכת כאן.
אני מתה מבפנים, רק נושמת מבחוץ, מנותקת מבפנים, רק רואה שומעת מבחוץ.
היא השתלטה עליי.אני עייפה מזה, בבקשה שיעלם מתוכי, בבקשה אלוהים, בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
