העולם דרך עיניי האנורקסיה תמיד שחור או לבן, אבל בשלב מסויים הכול הופך שחור, מחשבות של אנורקטית רחוקות כל כך מהמציאות.
איך יכול להיות כשאני עומדת מול המראה אני רואה שהרגליים שלי גדולות מידי, אני מרגישה שמנה אבל בחוץ אנשים מסתכלים עליי, על הרגליים שלי ומעירים לי על הרזון, אינני מוצאת הגיון שפוי. לא בי ולא בהם.
אדם בריא לא יבין איך זה לפחד לאכול עוד ירק ביום כי גם הוא משמין, הוא לא יבין איך זה להרגיש מתח איימתי בתוך כל תא ותא בחלקי גופי אל מול אוכל, איך זה להרגיש רמות עצומות של לחץ ופחד שמשתלט ומקפיא אותי מבפנים לנוכח תחושת חוסר שליטה, לנוכח תחושה שאני לא יודעת כמה קלוריות יש במשהו מסויים וחוסר הידיעה גורם לי לאבד את שלוותי.
להרגיש חולשה כשאני מכניסה אוכל לגופי כאילו אינני זקוקה לו ככל האדם. להרגיש אשמה על שאכלתי ואולי יכולתי פחות.
אדם שבע ובריא לא יבין את הרעב של החולה האנורקטית שרעבה אבל ככל שרבעונה מתגבר היא חשה חוזק נפשי והשעות שעוברות מקנות לה עוצמה כאילו ניצחה את כל יצריה כאילו אינם קיימים והיא מעליהם. אדם בריא לא יבין את הרעב של האנורקטית שמחרפן את כל כולה והיא רעבה זה יהיה שקר לומר שלא אך הפחד חודר עמוק מידי. אוכל זה אוייב.
מאוייב מתרחקים.
אני חוזרת בארבע לפנות בוקר, יוצאת מהאוטו, קור מקפיא שחודר לעצמות, אבל ממילא מזמן נגמרה לי כל תחושה.
אני נכנסת הביתה בשקט
לרגע אני נזכרת בריח המאפה שהיה בפאב, בדיוק אחת העובדות לקחה לעצמה פיצה וכשעברה נשרך מאחור ריח של אפייה. זה היה נראה טעים
רציתי כל כך גם לנסות,פתאום לאכול כאלו דברים נראה רחוק באלפי קילומטרים. הפחד שחודר רק מאפשר לי להסתכל ולקנא. כמה בסיסי זה לאכול וכמה קנאה יש לי לאלו שמצליחים לעשות זאת בלי פחד.
גם מול קיוסק שכונתי ומאפייה שלידו אנו עוברים והריח משתרך לאורך הרחוב בדרך חזרה, אנשים שמחים וחיוניים יושבים בכיסאות, אמנם קר אבל הם מחייכים ואוכלים, הם נהנים ורואים את זה, כולי קנאה אליהם.
עליתי לחדרי, הדלקתי חימום והתחלתי להתארגן לשינה. לאט לאט הורדתי מעליי את המסכות.
חלצתי את נעלי העקב השחורות, פשטתי מעליי את הג'ינס הצמוד והחולצה השחורה. כמעט אף פעם אינני לובש צבעוני, כאילו מרגיש לי לא שייך אליי, כאילו העולם שמשתקף מבעד לעיניי הוא אך ורק שחור או לבן.
הסומק שעל פניי הסתיר חיוורון והשחור בעיניי הסתירו את דמעות ליבי שאינן פוסקות אף פעם.הן עייפות.
הסרתי את האיפור לאט לאט בעוד החיוורון שוב חוזר אבל ממילא איני חושבת שהצלחתי להסתיר.
את האמת אי אפשר להכחיד לגמרי, החיוך המאולץ, מחשבות שמדירות שינה מעייני כל לילה ולילה,עושות אותי עייפה יותר, איך זה שאני רוצה אך הפחד משתק אותי כליל. רוצה לאכול, לטעום, להרגיש בפי טעם מתוק, טעם שאולי חמש שנים לא טעמתי ושכחתי את טעמו, זה לא מגרה כבר זה רק מסקרן, נראה שאנשים נהנים ממתק או מאפה או סתם סנדוויץ, הייתי רוצה גם להינות אבל שלא כמו כולם, אני מפחדת, משתתקת לנוכח מאכלים כאלה.
הלוואי וזה יצא מתוכי, שהאנורקסיה תיעלם ותיכחד. אני רוצה להיות נורמלית.
אני רוצה להצליח לאכול נורמלי.
אני רוצה לישון שנה שלמה ולקום כשהכול יגמר. אפשר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
