אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

לא ממש יוצאות לי המילים הנכונות לתאר את הרגשתי, שיחררו אותי מהצבא וגם לא רוצים להחזיר אותי כמתנדבת. 

הלב שלי כואב, הוא באמת כואב, שאר החיילים והחיילות אני מניחה שואלים "עד מתי?" והיו שמחים להתחלף איתי הרגע זה, להתחיל את החיים 

אבל משהו בי לא שלם בלי הצבא.

משהו בצבא משייך אותי והופך אותי לחלק מכול בני גילי, שוב האנורקסיה מבדילה אותי, הדרדרתי בצבא למצב מאוד קשה ואושפזתי, עכשיו כשאני יושבת מול הפייסבוק וכל החברים מהבית ספר מעלים תמונות במדים ליבי צורב מפספוס והחמצה. גם אני רוצה לסבול קצת בצבא, לשאול עד מתי, להקשיב למפקד כי הוא מעליי, לסבול משביזות יום א' אבל...גם להכיר אנשים חדשים, לצאת ולהתפרק בסופ"ש כי כל השבוע סבלת מלהקשיב למפקד וללבוש מדים, לצחוק עם חברים על כל החוויות שעברת במשך השבוע ולדבר במושגים של כולם. כי צבא זה צבא. קמתי כל בבוקר בשש, הדופק שלי היה נמוך כמעט עד למוות, הייתי חלשה ותשושה, סבלתי מקור שהכחיל אותי, כל יום שלבשתי את המדים הם הפכו גדולים עליי עוד יותר, כאבו לי העצמות והקיבה לא הפסיקה להציק לי, בכיתי הרבה, אכלתי מעט אחרי 12 שעות צום. אבל ידעתי להיות גאה כשהמדים עליי, ידעתי למלא את תפקידי גם בשפל הגופני הגדול שהייתי בו, המבט של איש זקן באוטובוס וחיוכו הוא משהו שלא אוכל לשכוח, הוא תמונה בראשי שאינה נמחקת, אני מסרבת לשכוח.

הרסת אותי, את האנורקסיה שהרסה אותי, מבפנים ומבחוץ, השתלטת עליי מבלי ששמתי לב וכל פעם מחדש שוב הרסת אותי.

חדרת לראשי, לא יכולתי להשתיק את קולותייך וככל ששעות הצום גברו האשלייה גדלה, הפכת אותי לשום דבר חוץ מנערה מורעבת.

שאינה שולטת בעצמה ובחייה.

פספסתי שנים יפות בתיכון, פספתי טיולים שנתיים ואת המסע לפולין, פספסתי חברים שיכולתי להכיר וחוויות שיכולתי לצבור בזיכרוני, פספסתי את הצבא.

איבדתי את עצמי בתוך מערבולת של מחשבות ופחדים, השתלטת על כל חלק נורמלי שהיה בי ועכשיו אני במאבק מולך, אני רוצה את החיים שלי.