השתחררתי מהאשפוז בתל השומר, התחלתי תקופה חדשה בחיי, אני בחרתי להחלים ולרצון יש חלק גדול מאוד בהצלחה של ההחלמה.
עכשיו כשאני בבית, ואני יוצאת, קונה מידי פעם בגדים, נכנסת לחנויות יוצאת עם חברות או עם החבר כאילו העולם נצבע בצבע אחר ממה שראיתי קודם.
היו רגעים שצחקתי, שהרגשתי שטוב לי, לא יודעת פתאום היה לי תחושה טובה בלב, בנשמה, ואז קפאתי לרגע, גם אם היו סביבי כאילו קפאתי בתוכי.
כאילו יצאתי מתוך גופי והסתכלתי על עצמי, כאילו עשיתי קאט בחיי בשביל להבין מה קורה. ולרגע הבנתי, רק לרגע הבנתי שאני מצליחה ברגעים מסויימים לאהוב את החיים ולהתרגש מהם.
קפאתי, בנשמתי חזרתי אחורה הסתכלתי על ימי חולי וסבל בשיא המחלה וכאילו חיי השתנו כמעט לגמרי.
שנאתי להיות בחברת אנשים ולדבר, ולצחוק ולצאת למקומות, שנאתי להתקלח ולהתלבש ושנאתי לקום בבוקר,שנאתי את העולם שסביבי וצעקתי ורבתי עם כולם אבל במיוחד עם עצמי. צעקתי ורבתי עם כולם במיוחד כי אני לא יכולתי לחיות עם מי שאני אז לא יכולתי לחיות עם אף אחד אחר סביבי.
שנאתי הכול, שנאתי את העולם, שנאתי את עצמי, את מי שאני, את הפנים והבחוץ.
כשאני עומדת מול המראה היום, יש בי משהו ששונא, זה לא נעלם ומעולם לא חשבתי שהאנורקסיה תלך ממני לתמיד, אבל יכולתי לעמוד מול המראה ולהיות רגועה יותר. שנאתי את ההשתקפות שלי שם אבל גם ידעתי למצוא רגעי שלווה ואפילו תחושה שזה בסדר, שמה שעומד שם בסדר איכשהו.
כל שנות התבגרותיי מגיל ארבע עשרה עד היום (19) התעסקתי עם הגוף שלי עם המשקל והאוכל, הייתי בין מרפאות אשפוזים מטפלים כאלה ואחרים, צומות או שעות ארוכות של ספורט, תמיד רבתי עם ההורים שלי עם עניין האוכל וכל מה שסבב סביבי אפילו כשיצאתי עם חברות למועדון שכדאי לי לרקוד כי ככה לפחות אני שורפת קלוריות, כל מה שחשבתי לעצמי זה שאין אדם בעולם שבאמת יכול לאהוב אותי והאמת אני עדיין חושבת ככה.
אבל היום, פתאום הרגשתי קצת נורמלית, פתאום הרגשתי כמו מתבגרת נורמלית. אני בסוף גיל ההתבגרות וכבר כמעט וסיימתי אותו אבל משהו שם בשנים האלה לא היה, לא הספקתי לריב עם ההורים שלי על הלבוש שלי, על החבר, על הבילויים או סתם ממש סתם מרד כזה או אחר.
גם ברגעים האלה אני קופאת על מקומי, אני יכולה לכעוס אבל יש בתוכי כמו סוג של ניצוץ, אני מדברת על דברים אחרים, אני חושבת על עוד דברים, זה תמיד שם, אנה תמיד לוחשת לי, תמיד כי היא חיה בתוכי ותמיד תחיה אבל אני חושבת שאני לומדת לחיות בשלום איתה, הרי אובססיה לגוף תמיד תהיה לי.
אל תוותרו על החיים, גם כשרע תחשבו על הטוב, גם כשלא מושלם תבינו שאין חיה כזאת ואין הגדרה כזאת.
(לא שאני ויתרתי על השאיפה לשלמות אני פשוט תוהה מתי אני אהיה מרוצה מהמרוץ לשם, מתי אגיע לקו הסיום, ולפעמים נדמה לי שהוא אף פעם לא מגיע)
שיהיה סופ"ש מדהים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
