אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

סיימתי לעבוד בחמש ויצאתי מהחברה, אני הולכת ברחוב שהאוזניות משמיעות לי מוזיקה שאני אוהבת לשמוע, אני הולכת ברחוב, הכול נורא לחוץ, 

אנשים ממהרים, מכוניות צופרות, מבטים והרבה עשן שנפלט ממשאיות ואוטובוסים, העיניים שלי פתאום עייפות כל כך, לא כי עבדתי קשה אלא כי זה 

פשוט נראה לי גדול עליי.

לפני חודש וחצי השתחררתי מהאשפוז בתל השומר, אני הולכת בתוך הגינס שלי ומרגישה דוחה, אני מרגישה שהרגליים שלי גדולות מידי,ואני רחבה מידי

ופתאום זה מתעורר בי כמו כישוף מכוער.

מולי עוברת חיילת שבדיוק ירדה מהאוטובוס, היא מגיעה מרחוק אז אני נוטה להשאיר את מבטי ובוחנת, המדים שלה נראו כה חדשים, הכומתה בכלל לא משופצרת ויש לה תג יחידה כמו שלי היה בקורס, שיערה אסוף, בגומיה שחורה ,בדיוק כמו שצריך בצבא, הנעליים שחורות שחורות כאילו הרגע עברו גלח"צ.

והיא הולכת, מדוגמת יש לומר.

היא עוברת מולי וכולי מתמלאת קנאה. לא קינאתי בשום דבר אחר שהיה לה חוץ מעצם העובדה שהיא משרתת בצבא ולובשת עליה מדים.

במהלך האשפוז במחלקה להפרעות אכילה שחררו אותי אחרי 7 חודשי שירות מהצבא על פרופיל 21. בכיתי על זה, בכיתי על זה כי כל רצוני הוא פעם אחת להיות נורמלית, בבית ספר לרוב נעדרתי, באירועים חברתיים תמיד הייתי לחוצה מהאוכל, בבילויים תמיד המחשבות המטרידות היו בתוך ראשי כשבחברתי יש המון צעירים רווי אלכוהול צוחקים ונהנים.

אני חולה כבר חמש שנים, הבטחתי לעצמי שבצבא אני אפתח פרק חדש בחיי, הבטחתי לעצמי שאצליח והתרסקתי, יותר נמוך ממה שהתרסקתי בגיל 15.

למעשה כמעט מתתי בצבא כי אחרי חודש שהגעתי לפסיכיאטר הצבאי המצב שלי הדרדר אנושות והוא היה מבוהל לחלוטין מהחיילת שיושבת מולו על סף עילפון.

סבלתי, סבלתי כי לא יכולתי לאכול וכי אף אחד לא הבין את הדמעות שירדו מעיניי בעודי יושבת במשרד, סבלתי כי תמיד הייתי צריכה לעשות את עצמי בסדר, תמיד לקחתי כמה ירקות חתוכים מהחדר אוכל ואכלתי אותם בחשש שמישהו יראה אותי כאילו אני פושעת. סבלתי כי הייתי חלשה, כי היה לי דופק נמוך כי כאבו לי העצמות, כי סבלתי מקור והכחלתי כל הזמן, היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיה לי קשה ללכת יותר מידי, סבלתי כי הייתי תשושה כי האובססיביות גברה וכי אף פעם לא יכולתי להיות מרוכזת, שכחתי דברים ונדמה שהעולם שבחוץ היה לחלוטין נפרד מהעולם שבתוכי.

אני לא מתחרטת שהתגייסתי ויותר מזה אני עושה מאמצים אדירים לחזור לצה"ל, לא כי יהיה רשום לי ברזומה שירות מלא אלא כי ליבי יהיה מלא ומרוצה.

בעיקר גאה.

לא מאשרים לי להתנדב, אבל אני מערערת על ההחלטה ואין אחד שיעמוד בדרכי, בדימיוני אני רואה את עצמי לובשת עליי שוב את המדים הירוקים שכומתה בכותפת ותג יחידה לצידו, החוגר בכיסי והדיסקית תלויה על צווארי. שיערי אסוף בצמה ואני מתעוררת בבוקר, מוקדם, עומדת על הרגליים ונוסעת לבסיס.

כשאני עוברת כל פעם אל מול אותה תחנה בה עמדתי בשש בבוקר לפי השחרור והאשפוז אני נזכרת בימים קשים אבל מצפה לעמוד שם שוב עם חיוך של ניצחון וגאווה.