לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...


When you try your best but you don't succeed

כינוי:  Still a Girl

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2012


מחר אני מתאשפזת. 

אני מפחדת, אבל אני רוצה להחלים.

קול הבכי שובר אותי לרסיסים, להתנתק מהכול לכמה חודשים. להיפרד מכולם.

אני עוזבת וזה הצעד הגדול שלי להחלמה,אני לא מתחרטת.

 

 

נכתב על ידי Still a Girl , 29/1/2012 12:32  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



העולם דרך עייני האנורקסיה


העולם דרך עיניי האנורקסיה תמיד שחור או לבן, אבל בשלב מסויים הכול הופך שחור, מחשבות של אנורקטית רחוקות כל כך מהמציאות.

איך יכול להיות כשאני עומדת מול המראה אני רואה שהרגליים שלי גדולות מידי, אני מרגישה שמנה אבל בחוץ אנשים מסתכלים עליי, על הרגליים שלי ומעירים לי על הרזון, אינני מוצאת הגיון שפוי. לא בי ולא בהם.

אדם בריא לא יבין איך זה לפחד לאכול עוד ירק ביום כי גם הוא משמין, הוא לא יבין איך זה להרגיש מתח איימתי בתוך כל תא ותא בחלקי גופי אל מול אוכל, איך זה להרגיש רמות עצומות של לחץ ופחד שמשתלט ומקפיא אותי מבפנים לנוכח תחושת חוסר שליטה, לנוכח תחושה שאני לא יודעת כמה קלוריות יש במשהו מסויים וחוסר הידיעה גורם לי לאבד את שלוותי.

להרגיש חולשה כשאני מכניסה אוכל לגופי כאילו אינני זקוקה לו ככל האדם. להרגיש אשמה על שאכלתי ואולי יכולתי פחות.

אדם שבע ובריא לא יבין את הרעב של החולה האנורקטית שרעבה אבל ככל שרבעונה מתגבר היא חשה חוזק נפשי והשעות שעוברות מקנות לה עוצמה כאילו ניצחה את כל יצריה כאילו אינם קיימים והיא מעליהם. אדם בריא לא יבין את הרעב של האנורקטית שמחרפן את כל כולה והיא רעבה זה יהיה שקר לומר שלא אך הפחד חודר עמוק מידי. אוכל זה אוייב.

מאוייב מתרחקים.


אני חוזרת בארבע לפנות בוקר, יוצאת מהאוטו, קור מקפיא שחודר לעצמות, אבל ממילא מזמן נגמרה לי כל תחושה.

אני נכנסת הביתה בשקט

לרגע אני נזכרת בריח המאפה שהיה בפאב, בדיוק אחת העובדות לקחה לעצמה פיצה וכשעברה נשרך מאחור ריח של אפייה. זה היה נראה טעים

רציתי כל כך גם לנסות,פתאום לאכול כאלו דברים נראה רחוק באלפי קילומטרים. הפחד שחודר רק מאפשר לי להסתכל ולקנא. כמה בסיסי זה לאכול וכמה קנאה יש לי לאלו שמצליחים לעשות זאת בלי פחד.

גם מול קיוסק שכונתי ומאפייה שלידו אנו עוברים והריח משתרך לאורך הרחוב בדרך חזרה, אנשים שמחים וחיוניים יושבים בכיסאות, אמנם קר אבל הם מחייכים ואוכלים, הם נהנים ורואים את זה, כולי קנאה אליהם.

 

עליתי לחדרי, הדלקתי חימום והתחלתי להתארגן לשינה. לאט לאט הורדתי מעליי את המסכות.

חלצתי את נעלי העקב השחורות, פשטתי מעליי את הג'ינס הצמוד והחולצה השחורה. כמעט אף פעם אינני לובש צבעוני, כאילו מרגיש לי לא שייך אליי, כאילו העולם שמשתקף מבעד לעיניי הוא אך ורק שחור או לבן. 

הסומק שעל פניי הסתיר חיוורון והשחור בעיניי הסתירו את דמעות ליבי שאינן פוסקות אף פעם.הן עייפות.

הסרתי את האיפור לאט לאט בעוד החיוורון שוב חוזר אבל ממילא איני חושבת שהצלחתי להסתיר. 

את האמת אי אפשר להכחיד לגמרי, החיוך המאולץ, מחשבות שמדירות שינה מעייני כל לילה ולילה,עושות אותי עייפה יותר, איך זה שאני רוצה אך הפחד משתק אותי כליל. רוצה לאכול, לטעום, להרגיש בפי טעם מתוק, טעם שאולי חמש שנים לא טעמתי ושכחתי את טעמו, זה לא מגרה כבר זה רק מסקרן, נראה שאנשים נהנים ממתק או מאפה או סתם סנדוויץ, הייתי רוצה גם להינות אבל שלא כמו כולם, אני מפחדת, משתתקת לנוכח מאכלים כאלה.

הלוואי וזה יצא מתוכי, שהאנורקסיה תיעלם ותיכחד. אני רוצה להיות נורמלית. 

אני רוצה להצליח לאכול נורמלי.

 

אני רוצה לישון שנה שלמה ולקום כשהכול יגמר. אפשר?

 

 

 

 

נכתב על ידי Still a Girl , 27/1/2012 10:49  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בבקשה שיגמר


בבקשה, תניחי לי, עזבי אותי, בבקשה, העיינים שלי שרופות מדמעות, תניחי לי בבקשה.

כמו שד, כמו דיבוק כמו טפיל, כמו סרטן בנפש היא לא עוזבת המחלה הארורה הזו.

בבקשה אני רוצה להיות בסדר, לא רוצה את האנורקסיה בתוכי, אני רוצה להצליח לאכול. 


הורדתי את הבגדים, נשארתי כשעל גופי בגד ים צבעוני, החלטתי שאלבש בגד ים צבעוני כי תמיד תמיד אני לובשת שחור.

לבשתי את הבגד ים הצבעוני.

הוא הסתכל עליי, אולי אני מדמיינת, אולי הבועה של האנורקסיה מטריפה אותי מעבר לגבולות ההגיון שעוד נותרו, אולי.

אבל תחושות חזקות כאלו אי אפשר להתעלם.

הוא הסתכל עלי ואמר

שואה.

שאלתי אותו, "זה מרתיע אותך?" והוא אמר שכן.

 

כשהסתכלתי לבד אחר כך על עצמי וראיתי את העצמות, ראיתי אבל לא הצלחתי לראות את מה שאחרים שמסביבי רואים ואומרים.

לא מצאתי מה הם רואים, לא מצאתי.


אני חושבת שנולדתי, אלוהים החליט שבכל כך מעט זמן אני כבר אעבור שבעה מדורי גיהנום.

אולי הוא בוחן אותי לראות אם אני עוברת אותם, בכול אופן, כבר מזמן נגמרתי. המחלה הזו מייסרת כל תא בגוף שלי,בנשמה שלי,בנפש שלי.

היא הורגת אותי. בעצם אני חושבת שהיא כבר מזמן הרגה, אני סתם מתהלכת פה.


שואה הוא אמר לי.

"מה? ככה אני נראית? כמו מישהו משם?"

"כן" הוא ענה.

שתקתי. ידעתי שזה מגעיל אותו. העצמות הבולטות, ללא חזה, ללא שום דבר שופע. גם שמחת החיים שלי אינה, הופכת אותי לכמו גופה מהלכת כאן.

אני מתה מבפנים, רק נושמת מבחוץ, מנותקת מבפנים, רק רואה שומעת מבחוץ.

היא השתלטה עליי.אני עייפה מזה, בבקשה שיעלם מתוכי, בבקשה אלוהים, בבקשה.


 


 

נכתב על ידי Still a Girl , 7/1/2012 21:24  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,251
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לStill a Girl אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Still a Girl ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)