אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

אני תמיד מנסה להיות חזקה, תמיד אני מנסה להישאר אופטימית.

אני יודעת שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר,אני בטוחה בכך.

אני גם יודעת שאסור לי להיתקע על המחשבות, על הרגשות המדוכדכים האלה.

אני צריכה לצאת כמה שיותר,לבלות בחברת אנשים כמה שיותר,גם אם עדיין רע לי אני חייבת להמשיך.

אני מתעלמת, אני חייבת להתעלם מהפחד, מהבלבול, מהחרדה, אני חייבת לצאת מהבדידות, אני חייבת לפרוץ את המחסומים ואת חומות המגן שאני עוטפת בהן את עצמי, אני חייבת.

אני חייבת להאמין באהבה כי היא קיימת. אני פשוט מפחדת לקבל אותה.

אני מפחדת להיות נאהבת ואני כל כך רוצה. אני צריכה להפסיק להיות קרה כמו קרח ורצינית כזו.

אני צריכה להשתחרר מכול המחסומים האלה, לפרוץ גבולות, להרגיש בטוחה יותר. אני מפחדת להיפגע אבל אני תוהה בעצם שאולי אני מפסידה יותר מידי 

בתוך כל מעגל המחשבות האלה של מה יהיה אם ומה היה אילו או מה היה בכלל. ובמה טעיתי, ולמה טעיתי ואיך טעיתי.

אני צריכה לחיות את החיים האלה כמו שהם.

חיים רק פעם אחת והנה שוב זאת נשמעת קלישאה ישנה אבל היא נכונה כל כך.

אני חייבת בשביל עצמי. בשביל עצמי להרגיש אחרת.

וזה יקרה כי אני דבקה במטרה. תמיד. גם כשקשה אני יודעת להחזיק חזק את עצמי לעמוד על הרגליים ולהמשיך בדרכי כי לא משנה כמה היא ארוכה וכמה היא קשה בסופו של דבר יש סוף לדרך הזו. הסוף הזה יגיע.

האושר תמיד מעבר לפנימה אבל מה שבטוח הוא לא תלוי בשום דבר חיצוני.

הגעתי למסקנה שאני צריכה לנהל את חיי לצד האנורקסיה לא בלעדיה כי בלעדיה זה פשוט לא מצליח לי.

חלק ממני תמיד יהיה שייך לה, חלק בראשי תמיד יהיה רצוף במחשבות כאלה ואחרות על קלוריות משקל דימוי עצמי ובעיקר רזון.

חלק ממני תמיד ישאר שם, תמיד יזכור, אין לי טעם להילחם בזה או לנסות להעלים את זה אלא פשוט לנסות לחיות עם זה.

קשה אולי לומר ,אולי קצת מפחיד אבל האנורקסיה הפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותי.

חלק באישיותי ,מבלי יותר מידי לשתף בו אחרים...

אין טעם להילחם בזה אלא לקבל את זה, לא מתוך כניעה ולא מתוך יאוש אלא מתוך הבנה שיש בי גם חלק שאוהב את המחלה הזו ולא מסוגל להיפרד.

יותר נכון חלק שפשוט לא עוזב לא משנה כמה זמן עבר או כמה טיפולים קבלתי.

אנה תמיד תשב שם בראש.

אנה תמיד תהיה שם שאתלבש, שאעמוד מול המראה  סתם בפיג'מה, סתם ככה.

אנה תמיד תלחש לי מילים כשאשב בארוחה או כשאכין אותה.

אנה תמיד תהיה שם כשאצטרך לעמוד מול אוכל חדש שאני לא מכירה. תמיד תהיה שם בשביל להזכיר לי לבדוק את הקלוריות. בקטנה כזה.

בשביל השקט הנפשי.

אנה תמיד תהיה שם כשאלך לקנות בגדים ואסתכל על המידה.

תמיד תהיה שם .

במחשבה.

מול המראה.

במקלחת.

מול השולחן. מול הצלחת.

סתם בישיבה עם חברים. כשכולם שותים ואני מפחדת ונמנעת כי זה משמין.

אפילו באמצע מסיבה רועשת, כשהאלכוהול רץ, כשהמוזיקה לא נותנת לאף אדם שם לחשוב, כשכולם רוקדים ונהנים. אצלי היא תהיה שם.

היא תמיד תהיה שם, ואני מחליטה לתת לה להישאר.

להישאר אבל לא להציק לי, לתת לי לחיות, להינות, לפחות לנסות.

ללמוד לחיות עם האנורקסיה זה קשה אולי אבל אפשרי. נראה לי...

לעמוד מול המראה בשבילי זה ,לראות את עצמי בעולם אחר ממה שאני מראה לכל האנשים האחרים בחיי

לעמוד מול המראה בשבילי זה להזיל דמעה, לא כי אני עצובה או שבעצם גם בגלל זה אבל בעיקר כי אני מפחדת.

לעמוד מול המראה בשבילי זה לפחד, אבל לפחד בעיקר מעצמי. ובעיקר מהקול שלוחש לי בתוך ליבי. קולה של אנה.

לעמוד מול המראה זה גם לתת חצי חיוך כשבחצי השני של פניי עוד זולגת לה הדמעה. 

זה לתת את החצי חיוך הזה כי האופוריה של השליטה אופפת אותי מחדש. שוב פעם.

לעמוד מול המראה בשבילי זה מבחן, המבחן הכי קשה כי שם אני הבוחנת של עצמי ואצלי הסטנדרים הם הכי גבוהים שיש.

לעמוד מול המראה בשבילי זה להסתכל על הפרונט של הגוף, מהפנים דרך הצוואר והצלעות, הרגליים מקדימה, זה לבחון, מקרוב. זה צריך להיות מושלם אבל בתוכי אני יודעת שזה אף פעם לא יהיה.

לעמוד מול המראה זה להסתכל על צידי הגוף, על הירייכים והשוקיים, הבטן מהצד, זה להסתכל על הצלקת הארוכה שיש לי לאורך הירך, זה להסתכל לשתוק, לקפוא במקום, תמיד אני רואה אותה שם אבל אף פעם אני לא יכולה לשכוח, הצלקת הזו שעשיתי לפני שנתיים באשפוז ועד היום נותרה עליי. אבל לא רק היא שם ולא רק ברגל נותרה הצלקת, אלא גם בליבי. עמוק בפנים לא מתכוונת להירפא. היא שם בשביל להישאר.

לעמוד מול המראה ולהסתכל על אחוריי הגוף, זה אף פעם לא מספיק אפשר עוד.

לעמוד מול המראה בשבילי זה להרגיש את עצמות הצלעות, אחת אחרי השנייה, עצמות בית החזה והבריח, האגן. ניחוח השליטה אופף מעליי ונדמה שזאת רק אשלייה.

הייתי שם זה כבר לא נדמה לי אני בטוחה שזו אשלייה אבל למרות שאני יודעת שזאת אשלייה אני ממשיכה. אז למה לעזאזאל? אני יודעת את התשובה אבל מפחדת לענות, מפחדת שזאת באמת התשובה, כי אולי אני טועה, אולי אני לא באמת מתמכרת מחדש אולי אני לא באמת חוזרת לשם.

אבל לעמוד מול המראה בשבילי לראות את העצמות, למשוך שעות צום ולהרגיש בטן ריקה זה פתאום שוב כייף לי, אני מרגישה אשמה אבל מרגישה אשמה גדולה יותר אם אני אוכלת ולו את הדבר הקטן ביותר.

לעמוד מול המראה בשבילי זה להצמיד את הרגליים שלי אחת לשנייה ולבדוק שהן לא נודעות אחת בשנייה, שהן רחוקות כי ככה זה אולי אומר שאני עוד בסדר.להצמיד את הרגליים ולדעת שהן רחוקות זה מרגיע אותי, שוב ושוב אני בודקת. זה חולי.

לעמוד מול המראה בשבילי זה איבוד שליטה אבל גם שליטה.

לעמוד מול המראה בשבילי זה לבחון את גופי ולהבין שאנה שוב שם, לוחשת לי מילים שאיני יכולה עוד לשמוע, מילים שמפחידות אותי שמלחיצות אותי, שמבכות את ליבי. 

אני מפחדת. ממנה ומעצמי.