אני כבר מעדיפה למות, וזה נראה קרוב מתמיד, זה נשמע נורא אבל זאת האמת.
אתמול בערב אבא שלי מדד לי דופק אחרי שהדיאטנית שהייתי אצלה ביקשה, זה היה קצת עצוב לראות את אבא שלי ככה.
הוא הניח לי את המכיר על היד אחרי שנחתי עשר דקות במיטה והפעיל, הלחץ דם יצא נמוך והדופק יצא 40.
הוא אמר אולי המכונה מקולקלת, תשכבי שוב נבדוק שוב. מאחורי המילים האלה ידעתי שמסתתר עצב עצום, כאב וצער.
הוא רצה שמכונה תהיה מקולקלת, הוא רצה לטעות, הוא רצה לבדוק שוב ושיהיה בסדר יותר אבל זה לא היה ככה.
שכבתי שוב, והוא שוב הפעיל, הדופק היה הפעם 43. הוא אמר אולי אני אביא עוד מכונה לבדוק.
העיניים שלו היו עייפות והוא היה כל כך מותש ולא יכולתי שלא לראות את העצב שיש לו בעיניים.
הוא רצה שהמכונה תהיה מקולקלת והוא יבדוק שוב ויראה שהנה זאת טעות אבל זה לא עבד, כי המכונה לא הייתה מקולקלת הרי היא בכלל יחסית חדשה.
ואני כמעט בטוחה שבתוך ליבו הוא גם ידע את זה, הוא ידע שהמספר מול העיינים שלו זאת האמת והיא כואבת.
הדיאטנית אמרה לי שאסור לי לצאת לבלות, זה יום שישי בערב, אני חייבת לחבר שלי ואפילו לעצמי את הבילוי הזה, אני חייבת להתנקות ואפילו שיש לי כאבים באזור הלב ואפילו שאני חלשה בטירוף ועייפה כל כך, ואפילו שאני בכלל לא מחוברת כרגע למה שסביבי רציתי לצאת.
היציאה זו כאילו הדרך האחרונה שלי לומר, הנה אני עוד יוצאת אני עוד איכשהו חלק נורמלי מהסביבה שלי.
לא משנה על איזה כיסא אני יושבת, אפילו במכונית כשיש ריפוד זה מכאיב לי בעצמות, בלילה כשאני הולכת לישון אני נשכבת ואיני מוצאת את התנוחה כל תזוזה אחת מכאיבה לעצם אחרת.
הדיאטנית אמרה לשים שמיכת פוך מתחת לסדין כעוד ריפוד למזרן, שלא יכאב או אולי שיכאב פחות.
לא הרגשתי חולה ככה מאז גיל 15 והיום בדיוק בעוד שבוע אני בת 19. אני מרגישה בודדה מאי פעם, מפוחדת מאי פעם, ורעבה, כל כך רעבה.
אבל אני כבר לא רעבה לאכול, אני רעבה לעזרה, אני רעבה לחיבוק ואהבה וחמלה. אין לי כוח ואין לי חשק לכלום.
אני נגמרת מבפנים, לאט לאט היא הורסת אותי, כל דבר טוב שהיה לי כל דבר טוב שיכול להיות לי, היא הורסת.
אני רוצה להיות בסדר. אני מפחדת מאשפוז כי אני לא רוצה להיפרד מחבר שלי אבל כל מי שסביבי רואה שמשהו לא תקין. רק אני עדיין מסתכלת במראה
ואני לא רואה רזון שהם אומרים לי שהם רואים. והם נגעלים ואני לא מצליחה להבין ממה.
בבוקר היום היה לי דופק 41, הייתי במיון.
נראה כאילו כל לילה שעובר הוא בסימן שאלה, לא אכפת לי.
אני רוצה להיגאל מהייסורים האלה, אין לי כוח להתמודד. שתיקח אותי מכאן. אני במילא עייפה לקום למחרת ולצום עוד 12 או 13 שעות.
תמונת מצב שאני לא מאמינה שהיה לי את האומץ להעלות אבל עשיתי זאת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
