אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

סיימתי לעבוד בחמש ויצאתי מהחברה, אני הולכת ברחוב שהאוזניות משמיעות לי מוזיקה שאני אוהבת לשמוע, אני הולכת ברחוב, הכול נורא לחוץ, 

אנשים ממהרים, מכוניות צופרות, מבטים והרבה עשן שנפלט ממשאיות ואוטובוסים, העיניים שלי פתאום עייפות כל כך, לא כי עבדתי קשה אלא כי זה 

פשוט נראה לי גדול עליי.

לפני חודש וחצי השתחררתי מהאשפוז בתל השומר, אני הולכת בתוך הגינס שלי ומרגישה דוחה, אני מרגישה שהרגליים שלי גדולות מידי,ואני רחבה מידי

ופתאום זה מתעורר בי כמו כישוף מכוער.

מולי עוברת חיילת שבדיוק ירדה מהאוטובוס, היא מגיעה מרחוק אז אני נוטה להשאיר את מבטי ובוחנת, המדים שלה נראו כה חדשים, הכומתה בכלל לא משופצרת ויש לה תג יחידה כמו שלי היה בקורס, שיערה אסוף, בגומיה שחורה ,בדיוק כמו שצריך בצבא, הנעליים שחורות שחורות כאילו הרגע עברו גלח"צ.

והיא הולכת, מדוגמת יש לומר.

היא עוברת מולי וכולי מתמלאת קנאה. לא קינאתי בשום דבר אחר שהיה לה חוץ מעצם העובדה שהיא משרתת בצבא ולובשת עליה מדים.

במהלך האשפוז במחלקה להפרעות אכילה שחררו אותי אחרי 7 חודשי שירות מהצבא על פרופיל 21. בכיתי על זה, בכיתי על זה כי כל רצוני הוא פעם אחת להיות נורמלית, בבית ספר לרוב נעדרתי, באירועים חברתיים תמיד הייתי לחוצה מהאוכל, בבילויים תמיד המחשבות המטרידות היו בתוך ראשי כשבחברתי יש המון צעירים רווי אלכוהול צוחקים ונהנים.

אני חולה כבר חמש שנים, הבטחתי לעצמי שבצבא אני אפתח פרק חדש בחיי, הבטחתי לעצמי שאצליח והתרסקתי, יותר נמוך ממה שהתרסקתי בגיל 15.

למעשה כמעט מתתי בצבא כי אחרי חודש שהגעתי לפסיכיאטר הצבאי המצב שלי הדרדר אנושות והוא היה מבוהל לחלוטין מהחיילת שיושבת מולו על סף עילפון.

סבלתי, סבלתי כי לא יכולתי לאכול וכי אף אחד לא הבין את הדמעות שירדו מעיניי בעודי יושבת במשרד, סבלתי כי תמיד הייתי צריכה לעשות את עצמי בסדר, תמיד לקחתי כמה ירקות חתוכים מהחדר אוכל ואכלתי אותם בחשש שמישהו יראה אותי כאילו אני פושעת. סבלתי כי הייתי חלשה, כי היה לי דופק נמוך כי כאבו לי העצמות, כי סבלתי מקור והכחלתי כל הזמן, היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיה לי קשה ללכת יותר מידי, סבלתי כי הייתי תשושה כי האובססיביות גברה וכי אף פעם לא יכולתי להיות מרוכזת, שכחתי דברים ונדמה שהעולם שבחוץ היה לחלוטין נפרד מהעולם שבתוכי.

אני לא מתחרטת שהתגייסתי ויותר מזה אני עושה מאמצים אדירים לחזור לצה"ל, לא כי יהיה רשום לי ברזומה שירות מלא אלא כי ליבי יהיה מלא ומרוצה.

בעיקר גאה.

לא מאשרים לי להתנדב, אבל אני מערערת על ההחלטה ואין אחד שיעמוד בדרכי, בדימיוני אני רואה את עצמי לובשת עליי שוב את המדים הירוקים שכומתה בכותפת ותג יחידה לצידו, החוגר בכיסי והדיסקית תלויה על צווארי. שיערי אסוף בצמה ואני מתעוררת בבוקר, מוקדם, עומדת על הרגליים ונוסעת לבסיס.

כשאני עוברת כל פעם אל מול אותה תחנה בה עמדתי בשש בבוקר לפי השחרור והאשפוז אני נזכרת בימים קשים אבל מצפה לעמוד שם שוב עם חיוך של ניצחון וגאווה.

השתחררתי מהאשפוז בתל השומר, התחלתי תקופה חדשה בחיי, אני בחרתי להחלים ולרצון יש חלק גדול מאוד בהצלחה של ההחלמה.

עכשיו כשאני בבית, ואני יוצאת, קונה מידי פעם בגדים, נכנסת לחנויות יוצאת עם חברות או עם החבר כאילו העולם נצבע בצבע אחר ממה שראיתי קודם.

היו רגעים שצחקתי, שהרגשתי שטוב לי, לא יודעת פתאום היה לי תחושה טובה בלב, בנשמה, ואז קפאתי לרגע, גם אם היו סביבי כאילו קפאתי בתוכי.

כאילו יצאתי מתוך גופי והסתכלתי על עצמי, כאילו עשיתי קאט בחיי בשביל להבין מה קורה. ולרגע הבנתי, רק לרגע הבנתי שאני מצליחה ברגעים מסויימים לאהוב את החיים ולהתרגש מהם.

קפאתי, בנשמתי חזרתי אחורה הסתכלתי על ימי חולי וסבל בשיא המחלה וכאילו חיי השתנו כמעט לגמרי.

שנאתי להיות בחברת אנשים ולדבר, ולצחוק ולצאת למקומות, שנאתי להתקלח ולהתלבש ושנאתי לקום בבוקר,שנאתי את העולם שסביבי וצעקתי ורבתי עם כולם אבל במיוחד עם עצמי. צעקתי ורבתי עם כולם במיוחד כי אני לא יכולתי לחיות עם מי שאני אז לא יכולתי לחיות עם אף אחד אחר סביבי.

שנאתי הכול, שנאתי את העולם, שנאתי את עצמי, את מי שאני, את הפנים והבחוץ. 

כשאני עומדת מול המראה היום, יש בי משהו ששונא, זה לא נעלם ומעולם לא חשבתי שהאנורקסיה תלך ממני לתמיד, אבל יכולתי לעמוד מול המראה ולהיות רגועה יותר. שנאתי את ההשתקפות שלי שם אבל גם ידעתי למצוא רגעי שלווה ואפילו תחושה שזה בסדר, שמה שעומד שם בסדר איכשהו.

כל שנות התבגרותיי מגיל ארבע עשרה עד היום (19) התעסקתי עם הגוף שלי עם המשקל והאוכל, הייתי בין מרפאות אשפוזים מטפלים כאלה ואחרים, צומות או שעות ארוכות של ספורט, תמיד רבתי עם ההורים שלי עם עניין האוכל וכל מה שסבב סביבי אפילו כשיצאתי עם חברות למועדון שכדאי לי לרקוד כי ככה לפחות אני שורפת קלוריות, כל מה שחשבתי לעצמי זה שאין אדם בעולם שבאמת יכול לאהוב אותי והאמת אני עדיין חושבת ככה.

אבל היום, פתאום הרגשתי קצת נורמלית, פתאום הרגשתי כמו מתבגרת נורמלית. אני בסוף גיל ההתבגרות וכבר כמעט וסיימתי אותו אבל משהו שם בשנים האלה לא היה, לא הספקתי לריב עם ההורים שלי על הלבוש שלי, על החבר, על הבילויים או סתם ממש סתם מרד כזה או אחר. 

גם ברגעים האלה אני קופאת על מקומי, אני יכולה לכעוס אבל יש בתוכי כמו סוג של ניצוץ, אני מדברת על דברים אחרים, אני חושבת על עוד דברים, זה תמיד שם, אנה תמיד לוחשת לי, תמיד כי היא חיה בתוכי ותמיד תחיה אבל אני חושבת שאני לומדת לחיות בשלום איתה, הרי אובססיה לגוף תמיד תהיה לי.

אל תוותרו על החיים, גם כשרע תחשבו על הטוב, גם כשלא מושלם תבינו שאין חיה כזאת ואין הגדרה כזאת. 

(לא שאני ויתרתי על השאיפה לשלמות אני פשוט תוהה מתי אני אהיה מרוצה מהמרוץ לשם, מתי אגיע לקו הסיום, ולפעמים נדמה לי שהוא אף פעם לא מגיע)

שיהיה סופ"ש מדהים