אישה אחת פעם אמרה לי שזה ממש לא כדאי לי, אבל מה היא מבינה...

בא לי לבכות בשביל לפרוק את כל הכאב והעצב, בשביל להוציא החוצה את כל מה שיושב לי על הלב, בשביל להרגיש יותר משוחררת.

בא לי לבכות בשביל להירגע

בא לי לבכות בשביל שאחרי הבכי יבוא החיוך

בשביל שאני ארדם עד מחרתיים מבחינתי

בא לי לבכות כל כך כי אני עצובה, עצובה ברמה שהרבה זמן לא הייתי והאמת אין לי מושג אפילו למה, למה היציבות הנפשית שלי התערערה ברמה כזו.

אבל אני לא מצליחה לא מצליחה להוציא את הדמעות, לפרוק את הכאב ולשחרר אותו, כאילו הפכתי כזו אפטית, כזו סגורה, כמו קרח, כאילו כולי עטופה בקליפה קשה שאף אחד אני מורשה להתקרב ואני כזו חסרת הבעה כאילו השנים שעברו עליי עשו את שלהן והפכו אותי לאדם אחר, אדם מחוסן יותר ומחושל יותר,אדם עם חוזק אבל חוזק כזה שלאט לאט מחליש אותי מחדש.

עכשיו זה אני מול עצמי נלחמת ואני מפחדת להילחם,כי אין לי מושג מי יכול לנצח במלחמה הזו, אם בכלל יש מנצחים. ההגיון שלי או האשלייה שהאנורקסיה יוצרת לי מחדש....

אני הכי מפחדת מלחזור אחורה.. אני הכי מפחדת להיתקע שם שוב, אני הכי מפחדת להתמכר אליה להיכנס לבועה שהיא מזמינה אותי 

כאילו כל דבר אחר נראה הרבה פחות מעניין הרבה פחות חשוב, הרעב הזה, הבטן הריקה גורמת לי להרגיש הכי טוב ובמקביל הכי חולה...

אני כבר לא סופרת את השעות בלי האוכל אני פשוט מגיעה הביתה ומופתעת שזה אפילו לא הזיז לי שלא אכלתי כל כך הרבה זמן, משעות הצהריים בבסיס עד שעות הערב שאני מגיעה הביתה, וזה כמו סם מרגיע וכמה אירוני שאני כל כך עצבנית לאחרונה אבל כשאני לא אוכלת אני מרגישה יותר שלמה עם עצמי, שלא חטאתי, שלא אכלתי, שלא הרעלתי את הגוף שלי בקלוריות...

ולמה שוב פעם אני כותבת את הדברים האלה, חשבתי שזה הרבה מאחוריי, הייתי בטוחה שזה הרבה מאחוריי ואני אחורה לא חוזרת כי החלטתי ככה וההחלטות שלי תמיד מתבצעות, אבל זאת הבעיה באנורקסיה שהיא משתלטת ואז רק היא יכולה להחליט ולא אף אחד אחר, זאת הבעיה אצלה היא טורפת את מחשבותיי, את כל ההגיון המועט שנותר בי והופכת הכול לאשלייה אחת גדולה, אשלייה שכל מה שהיא לוחשת לי זה הדבר הנכון ביותר לעשות.

לרעוב וכמה שיותר אם אפשר. ולרדת כמה יותר...

והאמת היא שאני מבצעת את מה שהיא מחליטה ולא את מה שאני החלטתי.

לחזור אחורה זה אף פעם לא טוב בחיים, תמיד טוב להסתכל קדימה כי מה שהיה היה ומה שיהיה יכול להיות יותר טוב אם רק נרצה בך. אבל אני מודה כנראה שהיא הייתה שם תמיד, כנראה שהיא תמיד הטרידה אותי ועכשיו היא הצליחה שוב להשתלט עליי.

זה לא כמו פעם אני יודעת טוב מאוד מה קורה לי, המחשבות, האובססיה, התחושה הנהדרת שבצום וההרגשה הנוראית אחרי האוכל שהכריחו אותי לאכול, הכול מוכר מידי שאולי אפילו זה משעמם אותי במידה מסויימת.

להרגיש את העצמות, להרגיש את הבטן הריקה, הקעורה, לחוש כאילו ניצחת מישהו או משהו או יצר כלשהו כשלמעשה רק הפסדת... אבל עדיין אני עדיין מרגישה מנצחת כי לפעמים נדמה לי שלאכול זאת חולשה.

אני הכי מפחדת מהעבר, אני הכי מפחדת מהעבר שיכניס לי להווה ויהפוך לגם חלק מהעתיד.

אבל היום ללא ספק אני הרבה יותר מחושלת ומחוזקת ויודעת.יודעת הרבה יותר, אבל היום אני גם הרבה יותר לבד, לבד במלחמה הזו, לבד מול עצמי.

"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצו
הכו שורשים....."

למה לעזאזל למה?!

למה אני מפחדת עכשיו לאכול

למה קשה לי לאכול 

למה אני מתחרפנת 

למה אני לא יכולה לראות אוכל 

למה שוב נדפקתי 

למה זה קורה לי 

למה זה חוזר אליי

ומה אני עושה עכשיו 

בא לי למות, אני לא רוצה לחזור לאנורקסיה, אבל למה זה קורה לי שוב פעם, מין חרדה שבאופן אוטומטי משתלטת עליי, למה העבר חוזר להווה ולמה נדמה לי שהוא הופך להיות חלק מהעתיד... למה זה קורה לי שוב 

אני לא מחזיקה מעמד, אני לא יכולה יותר, אני חייבת לפרוק אבל אין לי למי, כבר עזבתי את כל המטפלים שהיו לי ועכשיו שהתגייסתי לצבא בכלל לא נותר לי למי לפנות, אני רק בוכה ובוכה כי אני מפחדת לאכול אבל אני יודעת שאני חייבת מצד שני.

אני שוב מתחרפנת אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, פשוט בא לי להעלם ולהתאדות מכאן עכשיו. לא יכולה עוד, לא רוצה שהחרדה הזו תשתלט עליי שוב, לא מוכנה שהאנורקסיה תשלוט בי שוב אני מכירה אותה מקרוב והיא עושה צעדי ענק חזרה אליי

אני משתגעת.

האוכל משגע אותי, המראה משגעת אותי, החישובי קלוריות, הסרט מדידה,הלילות, החרדה, התחושות, המלחמה הפנימית, הרגשות אשם, הבדידות הנוראית.

אני סובלת שוב פעם ממך, מחלה ארורה, חשבתי שעזבת אותי לנפשי ועכשיו אני רואה שחזרת להציק לי שוב.

 אז למה? למה חזרת להציק לי שוב למה? שחררי אותי, שחררי אני מתחננת, למה נדמה לי שאני רוצה את השליטה הזו שממילא אני יודעת שהיא רק אשלייה...

למה אני נחלשת

למה אני נופלת שוב פעם לבור הזה, והפעם הוא נראה שחור יותר משום מה...