מתהלכת, סגורה בתוך עצמי.יודעת שמשהו השתנה. אני. אתה.
החור שנפער בתוכי, שמגיע לנבכי נשמתי, שובר אותי.
לא יודעת אם זה הקורס הקשה בצבא, המשמעת, ה-12\2. או אנחנו.
אבל הלב שלי לא יכול יותר. אין לי כוח להמשיך.
מאוחר מידי ללכת אחורה מבלי לפגוע. מבלי להיפגע.
מגיעה הביתה, שו"ש.
באה אליך בערב. ויודעת שאני תשושה. נפשית.
הרגשת את זה. ריב קצר ואני מתפרקת.
הסברתי שקשה לי. דמעה סוררת הצליחה לחמוק. אחריה חמקו עוד כמה.
זו הפעם הראשונה שאני בוכה מולך. אחרי 3 וחצי שנים.
קמנו מוקדם מהרגיל. רוב הנסיעה בשתיקה.
אוחזת בידך, לא נותנת לך לשחרר.
הגענו. ידענו שזה נגמר.
אתה ישבת, קר, מרוחק. לא נוקף אצבע כדי לגרום לי להישאר.
ידעתי שאני פוגעת בך. לא הייתה דרך אחרת.
שאלתי אם אוכל לראות אותך פעם.
אמרת שאין טעם.
הדמעות שטפו אותי. לא רציתי לצאת.
חזרת ואמרת שזו החלטה שלי.
מדגיש שאני זו שמוותרת.
אמרתי שנדבר בעוד שבועיים, כשיגמר בקורס.
נשיקה אחרונה. נוצרת אותה עמוק בתוכי.
מפחדת שזו הפעם האחרונה שבה אראה אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-just me-