יום שלישי.22:30
ידיד שלי בטעות הגיע לחנות שבה אני עובדת בעזריאלי, שאל אותי מתי אני מסיימת.
הוא היה צריך ללוות חברה אז קבענו שבערך ב-23:50 ניפגש ליד הרכבת.
שנינו גרים בבית החייל, די שמחתי שיש מישהו שאני יכולה ללכת איתו בשעה המאוחרת את כל ההליכה...
כשיצאתי מהעבודה, עשיתי כמה טלפונים דחופים לבית ולמפקד.
ואז התקשרתי אליך. חבר שלי.
דיברנו כמה דקות ואז סיפרתי לך שאני וידיד שלי מתכוונים לחוזר ביחד לבית החייל.
באותה השניה משהו השתנה בקול שלך.
הקרירות שאני כל כך שונאת..
כשידיד שלי הגיע לנקודת המפגש, המשכתי לדבר איתך עוד דקה או שתיים.. ואז אמרתי לך שאתקשר אלייך כשאגיע.
ניתוק.
גם אני וגם הוא היינו עייפים ממש, סמרטוטים.
ההליכה שדרך כלל לוקחת 20-30דקות התארכה לכמעט שעה.
הייתי כל כך רעבה.
כשהגענו לבית החייל, את האמת, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה אוכל.
חשבתי שאולי אני אוכל קודם ואח"כ אתקשר אלייך.
ואז בזמן שאני מכינה אוכל, אתה מתקשר.
עניתי לך, לא באמת חשבתי על זה אבל אמרתי לך שאני מכינה אוכל ושאני אדבר איתך כשאסיים לאכול.
אחרי זה אכלתי. ידיד שלי אכל גם. איתי.
היו גם כמה בנות שהתיישבו איתנו.
עליתי לחדר בסביבות חצות והתקשרתי אלייך.
ידיד שלי, איתי.אני מכירה אותו כבר יותר מחצי שנה.
קצת אחרי שהגעתי לבית החייל.
אפילו יצאנו לגיבוש קצונה יחד.
היינו מדברים שם, בצ'אט של הפייסבוק..
לא דברים ברומו של עולם. סתם שיחות רגילות.
הוא הבין, איכשהו, שהמערכת יחסים שלי ושלך היא לא רגילה.
הסיבה שאין לי תמונה שלך, שאף אחד לא מכיר אותך, שאני לא אוהבת לדבר עלייך כנראה הדליקה אצלו נורה אדומה.
זו אחת הסיבות שבגללן נמנעתי לדבר איתך בסביבו.
הדבר האחרון שאני צריכה זה שמישהו יקלוט ויפיץ את זה.
בנוסף, אני חושבת שאני יכולה לשבת ולדבר עם אנשים. גם אם הם בנים.
אני מבטיחה לך שלא כולם רוצים אותי.
הוא- החבר שלי:אני כל כך רגיל לזה שאנחנו מדברים כל הזמן.
בדרך לבית החייל, כשאת מכינה אוכל ולפעמים גם תוך כדי שאת אוכלת.
כשאני אומר לך שאולי תסיימי לאכול, נדבר- את תמיד מסרבת, אומרת שאת יכולה לעשות הכל..
מי זה בכלל הבחור הזה? איך לא שמעתי עליו אף פעם?
אני מכיר את שאר הידידים שלך. את דן.
איך אותו אני לא מכיר?
חיכיתי בקוצר רוח שתתקשרי אליי אחרי חצי שעה כשתגיעי לבית החייל.
אבל עברה שעה ושום שיחה ממך.
אז החלטתי להתקשר.
שאני מתקשר, קצת כועס ששכחת להתקשר אליי.
את עונה לי ואומרת אחרי מספר רגעים שאת רוצה שנדבר אח"כ. כי את באמצע להכין אוכל.
ממתי זה משנה לך??
הטון שלך טיפה שונה. אני מתחיל לחשוב שאולי את לא רוצה שהידיד שלך הזה ידע בכלל שיש לך חבר...
ממש מוזר לי שאת לא מדברת איתי, הרי זה אף פעם לא שינה לך. לא מה את עושה תוך כדי ולא ליד מי את.
משהו מוזר קורה סביב הבחור הזה.
לא הייתה לי ברירה אלא להניח לזה ולחכות שתתקשרי אליי כשתסיימי.
הגיע חצות. ואיתה הגיעה השיחה ממך.
כשאני מתקשרת אלייך הקול שלך מפחיד אותי.אני מכירה את הטון הזה. כל ריב גדול, פיצוץ שהיה לנו היה עם הקול הזה.
זה הרגע שבו אני יודעת שנסגרים אצלך הרגשות ורק המוח המבריק שלך עובד. מנתח כל דבר, אפילו הכי קטן, בונה לך דעה מגובשת שמבוססת על עובדות שאני לא יכולה להתווכח לגביהן.
ידעתי.
באמת שלא חשבתי שמה שעשיתי היה לא בסדר. או שיש פה איזו עילה לבלגן.
כנראה שאתה כן.
אתה מעלה בפניי את כל הדברים שאתה חושב.
אתה יודע שאני לא אדע מה להגיד, כי כרגיל אני לא חושבת על דברים כאלה לפני שאני עושה אותם.
מבחינתי, זה שלא דיברתי איתך בערך שעה וחצי זה לא סיפור.
מבחינתך, זה ממש ממש לא בסדר. כמובן, זה ככה בגלל שיש בחור בסיפור.
בחור שלא הכרת לפני, ובחור שכשאני איתו אני לא מדברת איתך.
כשהגיעה מתקפת השאלות- נאלמתי דום. תמיד בזמן הזה התשובות היחידות שאני יכולה לספק הם:"אני לא יודעת", "אין לי מושג".
אני מרגישה שהחקירה שאתה עושה לי גרועה פי מיליון מהחפירות שעשו לי כדי שאקבל את הסיווג בצבא.
אלה היו התשובות שלי במשך יומיים. יומיים שבהם הבהרת לי שבלי תשובה מוצדקת ממני זה מה שאתה חושב:
שהידיד שלי הוא לא סתם ידיד אלא ידיד על, מישהו שגורם לי לשכוח אותך (כי לא התקשרתי כשהגעתי) ושאני לא רוצה שידע שיש לי חבר (כי לא דיברתי איתך הרבה לידו, למרות שהוא כבר יודע שיש לי חבר) כי אני רוצה להשאיר את האפשרות של להיות איתו פתוחה.
אני חושבת- מה לעזאזל אתה עושה??
אבל זה לא משנה כי לי אין סיבות מוצדקות. ואתה לא הולך לוותר.
אז מאתמול בלילה, אנחנו לא ביחד.
אם אני חושבת שאתה זורק אותי סתם- כן.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
אולי אני אשמה. אולי פשוט לא בא לו עליי יותר.
אולי הוא מתחיל לחשוב שאני צריכה חיים רגילים והוא סתם עוצר אותי.
אולי הקנאה שלו באנשים שבגילי לא דועכת.
אני אוהבת אותך.
אבל אני יודעת שאני הקרבתי הרבה בשבילנו.
שיקרתי לאנשים, הרחקתי חברים, הצבתי אותך בראש סדר העדיפויות שלי.
וכמה שזה נשמע רע- הבאתי לך את אחת התקופות הכי יפות בחיים של בן אדם- ההתבגרות.
אתה היית הכל בשבילי.
ובגלל שעה וחצי- 4 וחצי שנים נזרקו לפח.
הייתי צריכה לראות את זה מגיע.
בחיים לא חשבתי שככה זה יגמר.
הרי באותו בוקר התעוררתי איתך, במיטה שלך. במיטה שעשינו אהבה מספר פעמים ערב לפני.
אני כל כך מבולבלת.
מצד אחד, רוצה אותך כל כך. מצד שני, כועסת עלייך.
כועסת שזרקת אותי ככה.
אני יודעת שאתה אוהב אותי. ממש אוהב אותי. ושאתה, כמוני,עשית המון בשביל שזה יצליח, אבל אני לא מבינה אותך.
השארת אותי לבד.
מצטערת שיצא פוסט-מגילה. לא התכוונתי אבל הייתי חייבת לראות את כל התמונה.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-just me-
