ואו, אני אוהבת את החופשים האלה.
יוצא לי 'לטייל' מלא- מה שלא יוצא לי בדר"כ בעיקר בגלל שאני מתעצלת לצאת מהבית.
ז"א, אני לא חובבת טיולים ארוכים ומייגעים של צעידה בחום ושינה באוהלים. זה עושה לי רע.
אני אוהבת את המיטה שלי, המזרון הענק שלי, שמיכת פוך והמזגן. שלי. כי זה שלי.
הבעיה היא שאני נראת טיפוס של טיולים. אני ממש לא שמנה, אפשר לומר מאוד רזה. רזה מידי. מה שגורם לאנשים לחשוב שאני מלאת מרץ ורצון להסתובב ולטייל.
וזה ממש לא נכון. מצידי לישון במשך 365 ימים מתחת לסלע כל עוד לא יעירו אותי לעולם.
מה הבעיה של המבוגרים שכ"כ קשה להם לראות את הילדים שלהם ישנים?
אבל זה רק הורים. נגיד סבא וסבתא לא ירגישו בנוח להעיר אותך, אבל לאבא זה נראה פשוט בזבוז זמן לראות אותך ישן.
הוא יבוא, יפתח את החלון ויצרח בקול זמיר שכבר בוקר-תגדירו אתם מה זה 7 לפנות בוקר בחופש. זו פשוט לא שעה לקום.- וידלג לו באושר ברחבי החדר,
יזרוק עלי ורדים ויספר לי, כמו בכל פעם מחדש, שהשמש היא זו שתגרום לי לגדול, לפני להאיר, לפי לחייך, לגרוני לשיר.
במידה וכמו בכל פעם שאני לא אשתף פעולה במחזמר הקטן שהוא מקים אז הוא יתעצבן ויאיים על חיי בקול בס ובליווי כינורות עצבניים במיוחד.
אם אני עדיין לא אזוז אז הוא יבוא עם כוס מים וישפריץ לי על הפנים. ואם גם זה לא עוזר אז הוא יעשה לי את מה שכנראה עשו לו בצבא וינער לי את המזרון.
אני אקום בצרחות ואבטיח שאני עוזבת את הבית לעולמי עד ולמה לעזאזל הוא עושה את זה בכל בוקר מחדש והוא יחייך אלי חיוך אכזרי וישפשף ידיו בצחוק מרושע שאין כמוהו.
אח, הבקרים האלה...
קיצור, מה שבאתי לומר, זה שאחרי שהעירו אותי היום, הכריחו אותי להתלבש ונסענו לאנשהו.
אני חייבת להביא לעצמי כוכב זהב על זה שאני מביאה בכל הזדמנות מצלמה כי זה היה ממש במקום.
מסתבר שנסענו לירקון לחגוג לאחותי יומולדת. היא ממש זקנה.
זה כאילו שמיד אחרי שעוברים את גיל 20 מתחילים לבכות על כל יומולדת שמגיע.
אבל את האמת? היא נראת יותר קטנה ממני וזה לא טוב. אולי בשנים האלה אני עוד יכולה לצחוק עליה שאני יותר גבוהה או נראת יותר בוגרת וגדולה,
אבל בעוד כמה שנים אני אזדקן לי לאיטי בזמן שהיא תצחק על פני המקומטות... הו, וול.
זה לא כיף להתבגר.
טוב, חלאס להתבכיין. תמונות.
נראה כאילו יש לו פיפי אבל הוא מושך את הרשת של הדגים.
אין פה שום פוטושופ. טוב, רואים.
סופחופש נעים. > <
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.I.G.