סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

מעין הרגשה כזו, לא ברורה, אבל מתחילה שם.

אח"כ היא ממשיכה לחזה. חזה מתנשף ורועד מפחד. מעין צניחה מגובה 3 קומות שלא באמת נגמרת.

רק ממשיכים ליפול, וליפול, וליפול...

ואז במהרה מגיעות העניים. עיניים שרוצות לצאת מראשך ולברוח לכל מקום אחר.

עיניים שאין נעים להן להישאר במקומם. עיניים שיודעות שהן לא יודעות לשחות, אבל הן לא יכולות לעשות דבר מול צונאמי של דמעות.

ולבסוף חוזרים אל הבטן.

בטן שמתערבבת ומסתובבת. בטן שמעוררת בחילה.

בטן שרוצאה להקיא את עצמה מתוכה.