סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

אני בחור בן 18.5. היה לי קשר אחד שארך שבוע, וגם הוא לא היה בדיוק קשר. לעזאזל, אפילו דייט לא היה לי מעולם. אני פשוט פטאתי. לפעמים מחליא אותי לראות מה יצא ממני, דביל שתקוע 8 חודשים על פנטזיה לקשר שלא יכול להיות, מנסה בכוח להתגבר על האכזבה, ולבסוף מגיע לכלום.

אני מתבייש לראות את כל החרא הזה אני אני כתוב פה בבלוג כמקום מפלט אחרון. אני הייתי אמור לספר את כל הרגשות האלה למישהו. אבל אני לא יכול. אני לא מרגיש מספיק קרוב לאנשי הקורס בשביל לספר להם, ולחבר'ה מהתיכון כבר לא נעים לי לספר. מספיק יש להם צרות משלהם.

אני כבר לא יודע מה לעשות.

אפילו הכתיבה פה כבר לא עוזרת. אני מרגיש כאילו כל רגע אני הולך להתפוצץ, אבל זה לא יקרה. זה קל מידי...

ובלי קשר,

יכולת התמרון של אוטובוסים מפתיעה אותי כל פעם מחדש.