דמיינו לעצמכם ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל ציפור. ציפור שיר יפיפיה, בשלל צבעי הקשת. עכשיו דמיינו לכם את אותה ציפור יושבת ושרה על עץ ירוק עד כמו כנפייה, המתנשא מעל כל שאר הג'ונגל לרקע שמיים כחולים כמו עינייה. האין זו תמונה פסטורלית?
דמיינו לעצמכם, אם תוכלו, זאב שמאס באותה ציפור, שרוצה להפתר ממנה ולטרופה. דמיינו את אותו זאב עורב בין לה בין גזעי העץ, מחכה לבואה מטה. דמיינו את אותו זאב נתקל בפילה המגנה על גוריה שחוששת מאותו הזאב ומריחה אותו כל פעם מחדש. דמיינו נמר המתעורר ממהומות הפילה, ובא להשתיקה. דמיינו לעצמכם צבוע הבא לסכסך בניהם ולצחוק בכל גדול על המתרחש מבחוץ, כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. דמיינו לעצמכם עכברים קטנים הגונבים את ארוחתו של הצבוע בזמן צחוקו הפרוע. דמיינו לעצמכם עוד אלפי חיות ויצורים, איילים, חרקים, קרנפים, נחשים, מומינים, שועלים, אנטילופות, ורעמים. כולם מתנגשים בכולם. כולם מפריעים לכולם. וכולם עושים מהומה אחת גדולה. וכל זאת לא גלוי לעינו או לאוזנו של אף אחד, מלבד אותה ציפור שיר יפה.
אילו הם ריגשותי ביום האחרון. בשבוע האחרון. בחודשים האחרונים. בשנה האחרונה. ובכלל בחיי.
ג'ונגל אחד גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
