סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" הוא צרח. ידעתי שהוא יצרח. אני לא מאשים אותו. גם אני היית צורח במקומו.

סיימתי לקשור את הלולאה בחבל.

"מה עשיתי לך שזה מגיע לי?", הוא בכה, "לא עזרתי לך? לא תרמתי לך?".

"עזרת, תרמת, אבל גם דרדרת אותי אחורה..." עניתי לו, ומסמרתי את החבל לגרדום.

"אני? מה עשיתי? איך זה קרה?".

"אתה איבדת את מטרתך. אתה כבר לא שביב של שימחה, אתה מקור לדיכאון. שקעתי יותר מידי בכתיבה בגללך. נכון, אני כותב הרבה יותר טוב, אבל המחיר כבד מידי." משכתי בידית, והפתח ברצפה נפתח. יופי, המנגנון עובד.

"אתה חיפשת אותי! אתה יצרתה אותי! זו אשמתי?" הוא רעד. אולי זה היה מקור. סביר להניח שמפחד.

"כבר אבוד לך.", אמרתי. נמאסה עלי השיחה הזו. "ניהלתי את השיחה הזו בראשי כבר אלף פעם. זה לא יעזור לך עכשיו."

"בטח שכן!", הוא קפץ בהתלהבות של רגע, "דברים משתנים ברגע שאתה ניגש לכתוב!".

"נכון..." מלמלתי, ודחפתי עוד כדור למחסנית.

"אבל למה בכזו אלימות? למה לא לתת לי לגבוע מעצמי?".

"בשביל הרגשת הסיום. אני מרגיש שאני חייב לך לפחות את זה." הכנסתי את המחסנית, ודרכתי את הרובה.

"אתה עוד תחזור על ארבע. זה לא ילך לך. אתה עוד תשבר! אני עוד אחזור לגדלות!". הוא נשמע נואש.

"אולי בימות המשיח." גיחכתי. ישרתי כוונות בין העניים שלו וסחטי את ההדק...

פ"נ "סנילי בעירבון מוגבל".

4.6.2003 - 26.11.2004.

בן שנה, חמישה חודשים ושניים עשר יום במותו.

יהי זיכרו ברוך.

הם יצאו יחד. הם נהנו. הם התנשקו.

שלושת המשפטים האלה הכו בי בעוצמה שלא תארתי כי היא אפשרית. איך זה קרה? איך יכול להיות שאותה הנשיקה שהשתוקקתי אליה כל כך הייתה כ"ך נזילה? איך הגעתי למצב שכל זה עוד מפריע לי?

לא רציתי לפגוש אותה למחרת, אבל זה קרה. היא ראתה שאני נסער. היא כן דאגה לי, ואני הרגשתי כל כך מלוכלך ולא ראוי ליחס הזה. התפרקתי מול עיניה. לא ידעתי מה לעשות מלבד זה. לא יכולתי לעשות דבר מלבד זה. למרות שלא רצינו שזה יגיע לכדי כך, למרות שידענו שזה יפגע בשניינו, החלטנו שעלינו להתרחק אחד מהשני. אולי המרחק זה יעשה לי טוב. אולי המרחק הזה יוביל לגמילה.

הסתלקתי משם. מהר ובצורה מכוערת. מצאתי את עצמי באזור הבניה של שער העיר. כעסתי על עצמי. כעסתי על שנתתי למצב להתדרדר ככה. כעסתי על שהגעתי למצב הזה מלכתחילה. כעסתי על התגובה שלי. כעסתי על כך שהייתי בן זונה שאומנם שמח בשבילה, אבל לא אמר מילה בקשר לעניין. כעסתי על שאיבדתי שליטה.

בעיניים אדומות ונפוחות מבכי, בגדים מאובקים מבעיטות בחול וזריקת אבנים על הקירות, ומחשבות צלולות כמו מי הירקון, צרחתי. צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. צרחתי עד שלא נשאר אוויר בראותי, עד שלא נישאר קול בגרוני. צרחתי עד אשר הבהלתי עצמי.

ברחתי הביתה והחבאתי מתחת לשמיכה.

המרחק שלי ממנה במהלך השבוע לא עזר. החלפת קשר עין חתופה ומשפטים שמסתכמים ב"היי" ו"ביי" צרבו חור גדול מכדי תיאור בליבי.

הגעתי למצב של חוסר אונים.

אני לא יודע מה לעשות.

אני לא רוצה לנתק מגע.

אני לא רוצה לאבד אותה.

אני רוצה להמשיך הלאה.

אני רוצה למצוא משהיא שתאהב אותי גם כן.

"אינני בוכה אף פעם,

אינני תינוק בכיין,

אז למה אמא, למה,

זולגות הדמעות בעצמן..."

השיר הזה רודף אותי כל השבוע.

או אולי זו סתם הזיה של נרקומן בגמילה...

גירסה א'

יצאתי לנחלת בנימין לצוד בחורות. חשבתי אולי גם לפגוש את החברה אז ישבנו לאכול באיזו מסעדה. אחרי ארוחה קלה חיפשתי עם שותפי לציד מקום שעושה רושם טוב. אחרי חיפושים רבים מצאנו איזה קפה בר חביב אך בסופו של דבר חזרנו בידיים ריקות.

לפחות הספקנו להתעדכן בקורותינו בשבוע האחרון.

גירסה ב'

ניסיתי נואשות לא לחשבו עליה, הסיפור הזה כבר ממש לא בריא בשבילי. חשבתי שהדרך היחידה להוציא אותה מראשי היא להכניס אחת אחרת במקומה. מעולם לא ניסיתי זאת אך הגעתי לסף נמוך מידי, יצאתי להתחיל עם בחורות. זה לא היה בתכנון המקורי להפגש עם אנשים לפני, אבל כולם כבר היו שם. אכלנו ובסופו של דבר יצאנו לחפש מקום שבו נוכל להתחיל עם בנות. באותו הרגע התוודתי לעובדה לא נעימה במיוחד, שום מקום באזור לא מכניס אנשים מתחת לגיל 25. "תלמד לשקר" אמר לי אחד המארחים. גם אם בעוד 7 שנים אומר שאני בן 25 לא יאמינו לי. מבלי יותר מידי אנרגיות נכנסנו למקום היחיד שהסכים לקבל אותנו, "Evita". כמה דקות אחרי זה התברר לנו כי זהו גיי-בר ושמספר טלפון של בחורה לא נמצא כאן. באותו הרגע גם הגיע הדובדבן של הקצפת, סיפור הדייט שלה.

Nice guys finish last.

אבל לפחות הם מסיימים. נכון?

אני לא נפגעתי,

אני סתם בבעסה.

"אולי האור עוד לא ישוב..."

longhair