סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

נשברתי.

לא משנה מה אני עושה, זה לא עובד.

אני לא יוצלח רציני. לא משנה עם זה אהבה או סתם הורמונים, זה מתפקשש. ודיי מהר אם יורשה לי להוסיף...

בטח שיורשה לי להוסיף!

כוסאמק, אני חושב שמגיע לי יותר מזה! יותר מכישלון צורם אחד אחרי השני. יותר ממרדף חסר תוצאות.

יותר מההשפלה הזו שהגורל מתכנן לי.

ולחשוב שיכולתי להיות קזנובה...

fuck you all, except my self...

לאחרונה תוקפים אותי גלים של דיכאון ועצבים, בלי שום סיבה.

לא רע לי בשום צורה. אף אחד לא הציק לי/עיצבן אותי/ פגע בי. אבל עדיין התחושות האלה עוברות בי.

יכול להיות שזה בגלל שלא הייתה לי שום הפתעה לאחרונה. הכל נשאר בסטטוס קוו שכזה.

אני צריך שישירו לי שיר בטלפון,

אני צריך שיצוצו מאחורי עם בלון,

אני צריך שיעמדו בפתח ביתי עם פרח ביד,

נאי צריך שיקפוץ עלי עם חיבוק חם,

אני צריך שיעירו אותי בנשיקה,

אני צריך שירדימו אותי עם פעימות לב ונשיפות קלות על הצוואר,

צריך וצריך, ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה.

tum tum

Run away