סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

את האחריות,

את המאמץ,

את הסבל,

את הקנאה,

את הכעס,

את הרצון,

את השמיים,

את האדמה,

את האהבה,

את האושר,

את החיוך,

את הדמעות,

להשאיר ולא כלום.

לא להרבה זמן, רק לקצת.

כדי שאוכל לנוח...

יצאנו למסעדה. שולחנות עגולים, מפות בצבע בורדו, וחדר בשאר גווני האדום.

דיברנו אחת עם השני לאור נרות. חייכנו.

יצאנו למפל. פשטנו את בגדינו ונכנסנו למים. התחבקנו.

עלינו לחדר. הבטנו אחת בעיני השני. התנשקנו.

אהבתי אותה כל כך. התחתנו.

לא הרגשתי כך מעולם. התעוררתי.

אני עדיין חולם עליה בלילות.

אני עדיין לא יכול לחשוב על אף אחת אחרת מלבדה.

מה אני אמור לעשות?

לספר לה שסתם שיקרתי לעצמי ולה?

שלא עברתי הלאה? שלא התגברתי עליה?

שאני עדיין מוצא את עצמי מזיל דמעות כשאני יודע שכל זה ישאר אך ורק חלום?

לא. אני לא מסוגל להחזיר אותנו לכל הסיפור הזה.

ועדיין אייני יכול להחזיק זאת עוד בתוכי...