סניליות זו לא מחלה. זו דרך חיים.

סוף סוף יש פרצוף מוכר בקורס. לא סתם אנשים שפגשת בעבר, אלה אנשים שבאמת חקוקים בזכרונך. מה הם אוהבים? מה הם שונאים? במה הם חושקים ועל מה יוותרו בהנף יד? היכן הם עמידים והיכן פגיעים?

סוף סוף יש למי לצפות בבוקר/צהריים/ערב/לילה. סוף סוף יש את מי לראות. לראות ולחייך, אפילו אם זה רק לשנייה. זה הרבה יותר טוב מכלום. סוף סוף יש למי לשפוך את אשר על ליבי. סוף סוף יש למי להתחבר.

סוף סוף המקום הזה מרגיש כמו בית.

כמעט ושחכתי איך זה. אילו אנשים טובים היו לי בארבע שנים הללו. איזה אושר זה היה. באמת שכיף נורא כל הסיפור.

אבל חייב לבוא אבל.

לא הלכתי למסיבה של הקורס. קול קטן בראש שלי לא מפסיק לנדנד לי שאני תקוע בעבר. אני מדשדש באותו מקום ומסרב להתקדם. ועוד כשיש לי כזו הזדמנות....

אני פשוט מרגיש שחסר לי משהו שם. אני לא יודע מה...

אני כן יודע.

חסר לי הפתיחות. אני לא מרגיש שאני יכול להפתח שם. אני מרגיש מוקף בחומת קרירות עבה.

זה לא מתאים לי לא להפתח. המקום הזה משנה אותי. אני כבר לא אוהב את מי שמביט בי במראה.

שינוי? ריענון?

לא בבית סיפרנו...

זעזוע זה לא טוב.

אבל זה מaיג תוצאות.