בלוג סיפורים:)

בפרקים הקודמים:
"נשארנו לבד" לחשתי. התיישבתי על הברכיים וליטפתי את האותיות.
"אני רק רוצה להודות לך" אמרתי. "על הכל. על כל השנים האלה... על עכשיו."
"ורציתי להגיד לך ש... גם אני. גם אני אוהבת אותך" אמרתי בלחש וחייכתי חיוך קטן.
"וזה בשבילך... כנראה ששכחת אותו" הוצאתי מהכיס את הצמיד ושמתי על הקבר.
"אני אוהבת אותך" לחשתי בפעם האחרונה וקמתי.

- - -
"דונה" שמעתי את שמי מלמטה. "את צריכה כבר לרדת"
נשמתי נשימה עמוקה. עברתי עם המברשת על השיער, וזהו.
פתחתי את הדלת והתחלתי לרדת. היום זה היום הולדת. לא רציתי לחגוג אותו,
אבל לא מתנגדים לאמא. לפני שבועיים היה חודשיים למוות של פול.
"מזל טוב!" כולם קטעו לי את המחשבות. "מזל טוב!"
כולם חיבקו אותי בלי שהצלחתי להבין מה קורה. חייכתי לכולם והשחלתי מידי פעם "תודה"
"דונה!" לינדה קפצה עליי בחיבוקים. לינדה היא החברה הכי טובה שלי.
"מזל טוב" היא לחשה לי ועזבה. "תודה, על הכל" ידעתי שהיא עזרה לאמא עם זה.
מי עוד יכול להזמין את כל החברים מפעם, מהיום... ?
"לכבות את האורות, עכשיו העוגה" צעקה מישהי מבין כל האנשים. כולם זזו לצדדים,
וסנדרה נכנסה עם העוגה, עליה היו 21 נרות ועוד נר לשנה הבאה.
"תכבי, תכבי, תכבי!" צעקו כולם במקהלה.
חייכתי ועצמתי עיינים. כולם היו בשקט, פקחתי את עייני וכיבתי את הנרות בבת אחת.
"מזל טוב!" כולם צעקו, באותה שניה התחילה מוזיקה להתנגן וכולם התחילו לרקוד.
פילסתי לעצמי דרך ויצאתי מהבית, התיישבתי על הספסל מחוץ לבית.
כשנגמר ההלוויה של סבתא שלי ז"ל, אני ופול ישבנו שם.
הוא אמר לי שמי מת מת. צריך בסוף להתקדם, אי אפשר לבכות עליו כל החיים.
פתאום עכשיו המשפט הזה נראה כ"כ לא הגיוני.
"היי, סליחה.. " בחור קטע את המחשבות שלי. "את יודעת אולי איפה.." הוא הסתכל בדף שרשום לו
"הבית של דונה לואיס?"
"דונה לואיס?"
"כן.." "זה פה" סימנתי לו. "תודה" הוא חייך והתקדם.
"באת למסיבה?" שאלתי. "כן... למרות שאני לא מכיר אותה, פשוט ... עזבי, סיפור ארוך" הוא אמר.
"יש לי זמן" אמרתי. למרות שזה לא היה כ"כ נכון. הייתי בטוחה כמעט ב100% שעוד מעט מישהו יצא מהדלת
ויקרא לי לחזור למסיבה שלי. הוא משקיע בזה מחשבה, אך לבסוף מתיישב לידי.
"את מכירה אותה?" "את דונה?" שאלתי. הוא הנהן. "כן... אני מכירה אותה די טוב"
"אמרו לי שהיא יפה" הוא אמר. צחקתי "בגלל זה באת?"
"לא... ז'תאומרת כן... זה מסובך"  "כבר אמרתי שיש לי זמן לא?"
הוא חייך והתכוון להגיד משהו, אך בדיוק הדבר שציפתי לו התרחש. "דונה?" קולה של סנדרה נשמע מהדלת.
הדלת נפתחה וסנדרה יצאה. "או, דונה את כאן.." ואז היא השתתקה שראתה את הבחור לידי.
"כן..אממ.." מלמלתי. "כבר הכרתם?" היא שאלה. הבחור הסתכל עליי מופתע.
"לא ממש" הוא אמר. "זאת דונה" סנדרה הצביעה עלי. "כן שמתי לב" הוא מלמל.
"זה בריאן, אחיין שלי." חייכתי במבוכה. "נעים .. להכיר " אמרתי.
"בריאן הוא סוכן דוגמניות. אמא שלך סיפרה לי על ... על כל מה שקרה. ועל זה שאת רוצה להתחיל
לעסוק בעסק הזה. אז.. הבאתי לך מתנת יום הולדת קטנה" היא חייכה.
"וואו..." אמרתי אחרי כמה שניות "תודה רבה, סנדרה"
"אבל את יודעת שתצטרכי לעבור קודם כמה דברים" אמר בריאן. "בריאן, בחייך.. היא אחותה של דניאל לואיס!
זה בטוח עובר במשפחה" סנדרה קרצה לי. "לא, זה בסדר. אני אעבור מה שצריך לעבור" התגרתי בו.
"מעולה, נתחיל מחר דונה." הוא הדגיש את השם ונכנס לבית.

- - -
כל האורחים כבר הלכו. נשארנו רק אני אמא, אבא, סנדרה... ובריאן.
ראיתי אותו עולה במדרגות והלכתי אחריו, הוא נכנס למקלחת ושטף את הפנים.
נשענתי על הדלת. "אז מה... דונה יפה?" שאלתי.
"דונה גם שקרנית לא קטנה" הוא אמר וניגב את פניו.
נאנחתי. "אני מצטערת"
"זה בסדר" הוא אמר.
"בן כמה אתה?" שאלתי. הוא חייך "את מנסה להתחיל איתי?"
"לא... פשוט אתה נראה צעיר מידי כדי להיות סוכן דוגמניות"
"אני בן 24"
"אתה באמת צעיר מידי!" אמרתי
"ואת לא צעירה?!"
"דניאל התחילה בגיל 17 על מה אתה מדבר"
"לא כולם צריכים להיות כמו דניאל" הבעת פניו השתנתה לפתע, והוא יצא מהמקלחת.
"מה?" שאלתי והלכתי אחריו, הוא נכנס לחדר אורחים.
"מזה אמור להביע?" שאלתי.
"את יודעת, אחותך לא הייתה מושלמת"
"לא אמרתי שהיא הייתה"
הוא הסתובב. "אני פשוט אומר שאת לא צריכה להיות כמוה."
"את יכולה להיות יותר טובה" הוא הסתובב ונתקע ברגל שלי, בלי שהפסקתי להבין מה קורה
הוא היה מעליי ושנינו היינו על המיטה.
"בריאן, ליסה התקשרה" סנדרה נכנסה לפתע עם הטלפון והשתתקה שראתה אותנו.

____________________________
מצטערת על התקלה שהייתה מקודם, תיקנתי הכל.
מקווה שאהבתם (:
ותודה רבה על כל התגובות, זה רק מעודד.
אוהבת כ"כ וחג שמח !