בלוג סיפורים:)

בפרקים הקודמים:
"פול!" צעקתי עליו "תסתכל לאן אתה נוסע"
"אני רק רוצה שתיהי מאושרת" הוא הסתכל על הדרך ואז שוב עלי.
"אבל לא ביקשתי את זה!"
הוא שתק, אור גדול האיר עליי.
"אני אוהב אותך" שמעתי לחישה לפני הצפירה הגדולה " בווווווום " ענק נשמע ברקע.

- - -
( תפעילו את זה עכשיו. קראו את השורות הבאות לאט, ובהפסקות אחרי כל פיסקים ונקודות )
פקחתי את עייני, הדבר הראשון שקלטתי היה הדלת החומה ממולי. חדר 302 היה כתוב עליה.
הסתובבתי לצד ימין, חלון גדול ולידו שידה קטנה עם כוס מים וטלפון. הזזתי את היד כדי לקחת את המים אבל היא כאבה נורא.

רק עכשיו שמתי לב שהיא הייתה מכוסה בגבס. בנוסף הרגשתי כובד על הברכיים שלי.
הסתובבתי לצד שמאל, אמא שמה את ראשה עלי ונרדמה.
ניסתי לזוז מבלי להעיר אותה. לא הצליח.
"דונה" היא מלמלה ושפשפה את עייניה.
"אמא, מה קורה?איפה אנחנו?" שאלתי. היא התחילה לגמגם. "את... את לא רוצה לשתות קודם?
עברת הרבה, את צריכה לנוח" היא אמרה. "לא, נו..." אמרתי. "לא, תשתי תשתי" היא הושיטה לי את הכוס.
"אמא" אמרתי והחזרתי את הכוס לשידה, היא הסתכלה עלי ישר. "דברי" ביקשתי.
"מותק... את.. את לא זוכרת?"
"אני זוכרת אור מאיר עלי, ורעש גדול. אני זוכרת שפול אמר לי 'אני אוהב אותך' ואז כלום. חור גדול בזיכרון."
אמא רעדה ודמעות זלגו לה. "אמא, מה קרה?" שאלתי וכמעט בכיתי רק מלראות את הדמעות שלה.
"נסעת ברכב עם פול" היא התחילה. חיכתי שתמשיך, אך זה היה נראה כאילו היא לא ממשיכה. היא פשוט נתקעה.
"נו...?" שאלתי. "ממולכם היה נהג שיכור במשאית. פול ראה אותו שניה לפני שהתנגש בכם... אז הוא...
הוא נשכב עליך. בשביל להגן עליך." היה לה מבט עצוב. "והוא הצליח" היא חייכה חיוך עצוב.
"לא קרה לך כלום חוץ משבר קטן" היא אמרה. ניסתי לעכל הכל. " ו...מה קרה...לו?" שאלתי כמעט בלי קול.
אמא ניגבה לי את הדמעות עם היד הרכה שלה, לא ידעתי שבכלל בכיתי... זה פשוט ירד.
"הוא...לא שרד" היא גמגמה.
שוק.הלם. הדמעות זלגו יותר מכפי שדמיינתי, אמא חיבקה אותי חזק.
תמיד אמרתי שבלי פול אין לי חיים, אבל רק עכשיו ראיתי שאני באמת מתקשה לנשום.
הרגשתי שאין לי אוויר. כאילו שלקחו ממני את החמצן שלי. "חמודה...את צריכה להירגע" אמא דיברה שראתה שאני לא עונה.
לא יכלתי לדבר. "למה הוא עשה את זה?! הוא לא היה צריך!" צעקתי לפתע וזרקתי את הכרית בכל הכוח על הרצפה.
"הוא אהב אותך" היא אמרה וניסתה להרגיע.
בכיתי כל כך, אני לא חושבת שאי פעם בכיתי כל כך הרבה. פול היה הכל בשבילי. הוא תמיד עזר לי,
אהב אותי, תמך בי. אני לא יכולה להימנע מזה שזה אשמתי. הוא כל כך טיפש! למה הוא עשה את זה?
ואני עוד רבתי איתו... שנייה לפני. והוא לא כעס. הוא עדיין הציל אותי. המחשבות רצו לי בראש כמו ספירלה.
"אמא, זה לא פייר! למה הוא?" בכיתי. אמא חיבקה אותי חזק ניסתי להשתחרר אבל היא לא שחררה.
"הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה." ויתרתי. נתתי לידיים החמות שלה לעטוף אותי. ובכיתי. שוב.
אבא נכנס לחדר בסערת רגשות. "דונה, אני כל כך מצטער" הוא חיבק אותי גם.
"לא יכול להיות" מלמלתי בשקט "לא יכול להיות".
"את צריכה להירגע, חמודה שלי" אמא אמרה. "אני לא יכולה אמא. הוא מת בגללי!" אמרתי מתקשה להאמין.
"זה לא בגללך... זה כנראה היה צריך להיות ככה" היא ענתה. "מה? הוא היה צריך למות? למה? מה הוא עשה, לעזאזל?!"
צעקתי. "די, תשתי קצת" אבא הושיט לי את המים. "לא רוצה שום מים!" צעקתי והפלתי את הכוס על הרצפה.
היא התנפצה. כל הריסיסים היו שבורים, ומפוזרים בכל החדר. בדיוק כמו הלב שלי, חשבתי. הם הסתכלו המומים
ואז הם חיבקו אותי חזק. "את תעברי את זה, הכל יהיה בסדר" אבא אמר.
"איך?! בלעדיו? ... " שאלתי. "בחיים לא"
קמתי מהמיטה ורצתי במסדרון, "דונה!!" שמעתי מאחורי. תארתי לעצמי שהם רצים אחרי.
לא אכפת לי. רצתי ורצתי... לא יודעת לאן. אני מניחה שחיפשתי אותו. האחיות הסתכלו עלי וסימנו אחת לשניה לרוץ.
רצתי יותר מהר. המסדרון לא נגמר. הסתכלתי בכל דלת בבית חולים, חיפשתי אותו. החולים הסתכלו עלי כמשוגעת.
כמו מישהי שאיבדה את השפיות שלה. אולי באמת איבדתי... אחרי הכל, הוא תמיד עזר לי לשמור על שפיות.
לפתע ראיתי משהו מנצנץ מרחוק. התקרבתי לאט... "יופי, כן...תאטי" אחות מטומטמת. היא חשבה שהפסקתי לרוץ בגללה.
התקרבתי לדבר המנצנץ. "רוצה לספר לנו מה קרה?" היא ניסתה להסיח את דעתי אבל ראיתי את המזרק שבידה.
תפסתי את הדבר המנצנץ והתחלתי לרוץ מחדש. "הו,שיט ילדה מפגרת. רוצו אחריה!" צעקה האחות.
הם רצו... אבל רצתי יותר מהר. נעלתי את עצמי בשירותים ובכיתי. "חמודה, תצאי בבקשה. זה רק לטובתך,מותק"
שמעתי את האחות. רק אז נזכרתי במה שלקחתי. פתחתי את היידים שלי.
זה היה הצמיד. הצמיד שנתתי לו.

- - -
הסתכלתי מסביב. כולם לבשו שחור ועמדו יחד איתנו עם פרצופים עצובים.
הסתכלתי למטה. כאן הגופה שלו. כאן הוא יהיה, כל פעם שארצה לבקר אותו.
כנראה שהטקס הסתיים כי כולם שמו פרחים והתחילו לעזוב את המקום.
לא זזתי ממקומי. רק הסתכלתי על האותיות הגדולות "פול קרטר".
אמא שמה עלי את ידה. חייכתי אליה "אני כבר באה" אמרתי. היא הנהנה והלכה.
"נשארנו לבד" לחשתי. התיישבתי על הברכיים וליטפתי את האותיות.
"אני רק רוצה להודות לך" אמרתי. "על הכל. על כל השנים האלה... על עכשיו."
"ורציתי להגיד לך ש... גם אני. גם אני אוהבת אותך" אמרתי בלחש וחייכתי חיוך קטן.
"וזה בשבילך... כנראה ששכחת אותו" הוצאתי מהכיס את הצמיד ושמתי על הקבר.
"אני אוהבת אותך" לחשתי בפעם האחרונה וקמתי.

__________________________________

טוב זה היה פרק עצוב, ללא ספק.
אבל אל תדאגו! לא כל הסיפור יהיה כך, זה רק ההתחלה.
לקחתי לתשומת ליבי את כל ההערות וניסתי לתקן.
מקווה שאהבתם, תגיבו.
ואם ישלכם הערות ? בכיף. (:

חג שמח לכולכם!