מתוסבכת

אני פה בבלוגים שלכן כבר פחות או יותר חודש. חלקכן מצליחות בדרך אל מטרה וכולי קנאה. חלקכן נכשלות שוב ושוב ואני לגמריי מזדהה.

אבל משהו בי רואה את כל אורח החיים הדפוק הזה אחרת. ולכן החלטתי לפתוח בלוג. לשתף, לעזור, לתמוך, ולקבל תמיכה חזרה כי גם אני חווה הרבה משברים. איך הכל התחיל? לגמרי בטעות! בחופש הגדול האחרון 2009 חטפתי איזה וירוס שגרם לי לא לאכול. עד אז, על גובה של 1.68 שקלתי 70. ואז לפתע אחרי שבועיים של מרק עוף פעמיים ביום והרבה תה ירדתי ל68. אז למהההההה תסבירו לי למההההה אנשים קורעים את התחת בחדרי כושר בהליכות מעצבנות מבלים פעמיים בחודש אצל הדיאטנית?! בישביל לרדת קילו מסכן באיזה 3,4 שבועות?! הרי כל כך פשוט לשבת בבית ולא לאכול ולרדת קילו כל יומיים אז למה המאמץ? זה לפחות מה שחשבתי אז. ואז לאט לאט אכלתי פחות ופחות עד שבתחילת הלימודים כבר שקלתי 65 ואז באוקטובר 60. הכי נמוך שהגעתי היה 57. ואז באו החברות ה"דואגות" הקנאיות והמעצבנות שלי שלקחו אותי ליועצת של בצפר. כל מה שעשיתי שם זה ישבתי ובכיתי וניסיתי להסביר שאני בסדר ושהן סתם סתומות ופרנואידיות. כעסתי עליהן כל כך והן טענו שזה מ"דאגה". על הזין שלי הדאגה שלהן. כשאני מסתכלת על זה עכשיו, הייתי צריכה לקום וללכת באותו הרגע שהיועצת אמרה למה אני יושבת אצלה בחדר ולא לדבר עם אף אחד מהן בחיים. כי מאז, מאותו היום המקולל, אני נכנסתי באופן רשמי וחגיגי אל המעגל הבלתי ניתן ליציאה של הפרעות האכילה. 

זה התחיל מזה שהגעתי הבייתה ניגשתי למקרר וחשבתי לעצמי: לאא אסור לי לאכול! אסור לי להשבר! אבל אולי משהו קטן. לא יזיק לי איזה ירק. ודרך אגב זה כמעט תמיד מתחיל בירק. ואני ממשיכה בעוד ירק. הרי הן אמרו שאני רזה ושאני צריכה להשמין קצת ולקחו אותי ליועצת וזה. אז אולי עוד ירק ואז פרי ואז פרוסת לחם ואז אני מוצאת את עצמי בחדר יושבת על המיטה וחושבת למה עשיתי את זה? הבטן שלי מפוצצת ואין לי מה לעשות עם זה. אחר כך עם הזמן גם למדתי להקיא. והייתי מקיאה. בדרך כלל כשהייתי לבד בבית. אפילו הייתי מתכננת את זה בדרך הבייתה מבצפר. זה היה מן טקס כזה. והייתי מקיאה גם כשאמא הייתה בבית  עד שהיא התחילה לחשוד וכמעט תפסה אותי. ואז התחלתי לעשות דברים מאוד מגעילים כמו למשל להקיא בשקיות. נגיד כשאמא הייתה בבית הייתי נכנסת למקלחת עם שקית ובגלל הרעש של המים לא היו שומעים והייתי מקיאה בשקית ויוצאת עם זה מהמקלחת עוטפת את זה בעוד כמה שקיות כדי שלא יינזל, מחביאה ויום למחרת בדרך לבצפר זורקת בפח זבל בחוץ. גם את זה נאלצתי להפסיק כי באחד הימים נקרעה לי השקית על הריצפה ואמא כמעט גילתה. גם כמויות האוכל שאני אוכלת בבולמוס הן יוצאות דופן. אני מסוגלת לסיים אוכל של שבועיים, בשווי של עשרות אלפי קלוריות- בבולמוס אחד. אז גם הקיא הוא רב כמו שאתן מבינות. פעם אחת אפילו תקעתי את השירותים: הקיא היה כל כך רב שהוא לא ירד במים וכל השירותים והמסדרון הוצפו. אמא לא הייתה בבית למזלי. נכון לעכשיו אני מקיאה בשקיות זבל בחדר-כשצריך להקיא, ומוציאה אותן יום למחרת לזבל. בדרך כלל זה ב2 בלילה כשאמא ישנה. אני יודעת שזה מגעיל. אין לי ברירה. (אם יש לכן רעיונות אני אשמח לשמוע חחח). בקיצור, החיים שלי ניראים ככה: אני מחליטה לרעוב, אני נשברת, אני בתקופה של בולמוסים והקאות, אני מחליטה לאגור מוטיבציה וכוחות ושוב מתחילה לרעוב. וככה זה חוזר על עצמו כל הזמן מאז היום ההוא אצל היועצת.

נכון להיום: אני בשלב של הבולמוסים וההקאות. למעשה אני כב שבועיים בשלב הזה. מחפשת לי כוחות מחודשים. ומקווה למצוא אותם כאן. לפני חודשיים גם התחלתי לכתוב יומן. ששם אני כותבת באופן יותר פרטני. אני נאלצת לחסוך כאן הרבה פרטים שעשויים לגלות את הזהות שלי כי אני לא יכולה להסתכן בזה.

יש לי הרגשה שאני הולכת לבלות פה הרבה. ואולי זה טוב.

ובכן, הנתונים שלי באופן מסודר הם:

גובה: 1.68

משקל נוכחי: 64

משקל יעד: 54 (אני לא קולטת שהייתי פאקינג במרחק 3 ק"ג מהיעד ועכשיו אני פאקינג במרחק 10 ק"ג מהיעד)

אמצעים להגשמת המטרה: לא שוללת כלום חוץ מאכילה כמובן. עושה ספורט לא אוכלת יותר מ100 קלוריות ליום (חוץ מימים שבהם יש לי בולמוס) ומקיאה (אם אני אוכלת יותר מידי)

משפטים שלפיהם אני חיה: המטרה תמיד מקדשת את האמצעים

                                   רבים עשו את זה לפני! אני לא שונה מהם! אני חזקה מהם! אני יכולה

עוד משהו שעוזר לי: טינספו שהרבה בנות מפרסמות בבלוגים שלהן

דברים שלא עוזרים לי בכלל אף פעם: כל הטיפים למיניהם איך לאכול מעט ואיך להרגיש שבעים-> בולשיט! שום דבר לא משביע כמו 50 אלף קלוריות שנבלעות בחצי שעה, שעה. 

עד משהו שחשוב לי לציין. אני לא אוהבת טינספו של דוגמניות. הן יפות ורזות אני מודה אבל משהו במוח שלי לא מחשיב אותן כמראה שאפשר לשאוף אליו. הן לא אמיתיות בעיני. הן דוגמניות. לעומת זאת תמונות של בנות רזות שמצלמות את עצמן בפלאפון מול המראה בבגדים צמודים שרואים כמה שהן רזות- זה מעורר בי קנאה ומוטיבציה ונותן לי כוחות כל פעם מחדש. במיוחד כשאני מסתכלת על חברות שלי. הרזות מבינהן. או סתם בנות מהשכבה שלי. עוד משהו שמדרבן אותי אבל זה רק עניין של תקופה: הקיץץץץץץץץץץץץ באאאאאאאא!!!!!! ביגדי ים, הולכים לים הולכים לבריכה... זה כיף!! אבל זה לא כיף כשאת שמנה. אני רוצה להנות בקיץ הזה נכון? אז צריך להתחיל לעבוד כלומר לסתום את הפה ולא להכניס שום דבר מקטגורית האוכל לשם!

אני רואה בנות ונשים שמנות. מה הן חושבות לעצמן?! שחכתי לציין שכל ההפרעה הזאת גרמה לי לפתח עין מאוד מאוד שיפוטית. התחלתי לשפוט אנשים (בנות בעיקר) לפי מראה. שמנה, לא שמנה יפה לא יפה.. אני מבזבזת על זה המון מחשבה. המון! פעם לא הייתי ככה. גם איבדתי את שמחת החיים שלי איפה שהו בדרך. והביטחון העצמי שלי, שגם ככה אף פעם לא היה בשמיים, ירד אל מתחת לאפס. 

טוב, זה המצב שלי, ככה אני מעבירה את היומיום פחות או יותר, ומכאן אני אמשיך לעדכן. אולי אני גם אהיה אמיצה מספיק בשביל לפרסם תמונות מצב מידי פעם.דרך אגב מי שרוצה לדבר איתי בפרטי במסנג'ר או באייסיקיו או בסקייפ או באימייל שתשלח תגובה :) אני אשמח לתמוך במישהי ושהיא תתמוך בי. אני באמת צריכה את התמיכה הזאת! 

אז אני הולכת להקיא עכשיו, בדרך הייחודית שלי, ולילה טוב לכן  בהצלחה לכולכן!