אולי אני סתם מתבכיינת. אולי. יש אנשים שיותר רע להם ממני. אז אולי אני סתם מתבכיינת.אדם רזה, שכל החיים שלו היה רזה, ושכל החיים שלו יישאר רזה, לעולם לא יבין אדם שכל חייו חי כשמן. אבל אולי אני סתם מתבכיינת.
אני אוכלת ומקיאה אוכלת ומקיאה. כבר עדיף היה לא לאכול את האוכל הזה ולתרום לאן שהו.
אני מוצאת פה בבלוג הזה קצת שלווה. וכשאני לא פה אני מנסה להסיח את הדעת מהדבר שתופס כל כך הרבה מקום בחיי.
אף אחד שמכיר אותי לא יודע. ולפעמים אני חושבת מה היה קורה אם מישהו שאני מכירה היה מגלה. לא רוצה לחשוב על זה. רע לי מספיק.
אבל אולי אני סתם מתבכיינת?
למה אתם לא יורדים עלי? שאני חלשה שאין לי את הכח להתחיל מחדש.. למה אתן מחזקות אותי? זה לא מגיע לי. אני גאה להגיד לכם רשמית וחגיגית שאני כשלון. כשלון במלוא מובן המילה. אני מעריכה אנורקסיות. אני מבינה אותן. לא כי הן בחרו להראות ככה, אלא בגלל הכוח שיש להן. המשמעת העצמית. הלוואי עלי כזאת. ואני לא רוצה להשתמש בזה לרעה. כל אחד יכול לבדוק שלגיל שלי, ולגובה שלי, 54 ק"ג זה בסדר גמור.
אני לא רוצה לחזור לבית ספר. כל כך הרבה רעש, תקשורת עם אנשים, מבחנים, שיעורים, מורות... אני רוצה להסתגר עם עצמי ללכת למקום רחוק לבד. ולרחל על עצמי שם בשקט. בלי אוכל כמובן.
אני זוכרת שפעם, עוד כשהייתי חזקה, הלכתי לקניון עם חברות. הסתובבנו בחנויות ואז הלכנו לארומה. לא היה לי איך להתחמק. הן הזמינו להן כמה פריטים מקטגורית המזון ואני החלטתי לוותר- אמרתי שאין לי כסף. הן רצו להזמין אותי אבל התעקשתי. הן ישבו ואכלו את האוכל הזה שלהן. הן דיברו על משהו שלא היה איכפת לי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה: תאכלו! לאכלו עוד ועוד! תשמינו! תשמינו בעוד שאני אשב לי כאן ואטבע בתוך הפרעת האכילה שלי!
עזבו, אני סתם מתבכיינת. יש אנשים שסובלים יותר ממני.
עדיין בדיכאון עמוק. בייייייייייייייייייייי
והנה לכן תמונה מצב התחלתי... סליחה על הצינזור הרב. אסור שיעלו עלי חח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Desperate&Hopeless
