אחרי חודש ברחבי אירופה, התגעגעתי.
הטיול היה מדהים. לפחות בשבוע הראשון. אפילו יצא שאכלתי בסביבות 500 קלוריות ביום. וגם טילנו הרבה ברגל.
אבל אז הכל פשוט קרס עלי. אני מקבלת הודעה מהארץ. מאמא. כשליפני כמה רגעים דיברתי איתה בטלפון. חשוד.
בהודעה רשום (ואני מצטטת): שחכת לזרוק שקית עם הקאות שלך.
בום.
רציתי לקבור את עצמי. לקפוץ מהגג של המלון. להדרס. פשוט למות.
יום למחרת, כמצופה, אמא דיברה עם אחותי שהייתה איתי. ואז אחותי ניהלה איתי שיחה. אחותי שמנה. אני לא אשקר. שמנה באופן לא בריא. וקשה לה לעמוד בפיתויים. אבל היא מתאמצת. והיא אומרת לי: "אני מעדיפה להיות כמו שאני מאשר להיות חולת נפש".
על קצה הלשון עמד לי המשפט: ואני מעדיפה להידרס ע"י משאית מאשר להראות כמוך. אבל זה מעליב מידי אז שתקתי.
אני חייבת להודות, אנה ומיה, גורמות לי להרגיש מיוחדות. כי אני כל כך...ממוצעת... אחרי הכל. (בטחון עצמי נמוך)..
אז אני מוצאת בבולמיה ייחוד, מן מפלט מהמציאות... לכו תבינו את זה.
בכל מקרה אני לא אספר כאן את תוכן השיחה הנוראית ביותר בחיי אבל בשביל לסכם אותה אני אגיד שאחותי לקחה את כל הייחוד הזה שאני מרגישה, את הדרך היחידה שלי לברוח מההמציאות ושרפה אותה. פשוט מאוד שרפה אותה. העלימה אותה. העליבה אותי באיזושהי צורה. גרמה לי לחשוב על דרך לצאת מזה... איימה לאשפז... שתתעסק בעצמה.
שוקולדים, סקיטלסים, מנטוסים, פסטות ושלל פריטים עטירי קלוריות חזרו איתי מהדיוטיפרי. וכל מה שעולה לי בראש זה איך להקיא את זה. הרי אמא יודעת. ואני עדיין לא יכולה להאמין ששחכתי את אחת משחקיות ה"חטאים" שלי במקום המחבוא. זה כל כך טעות של מתחילים...ד"א זה גם אומר שהיא חיטטה לי בדברים.
לא הקאתי בחול. החלטתי לא להרוס לעצמי. אבל מכאן ומכאן הרגשה של סבל תמיד הייתה שם. הנופים היו חייבים להיות מרשימים מאוד בשביל להסיח את דעתי מכמות האוכל שאכלתי ומספירת הקלוריות ומהתעסקות במשקל ובמראה.
כמו ילדה פתאתית ועלובה אני הולכת ברחובות ומשווה את עצמי לכל אחת שעוברת. אני יותר שמנה ממנה. יותר רזה? כל דלת זכוכית של כל חנות הפכה בשבילי למראה.
השיחה עם אחותי עוררה בי כמה מחשבות חדשות. מה אם נגיד אני אחיה על 600 קלוריות ביום. של מה שבא לי. שטכנית זה לא נחשב נוראי. זה פשוט נחשב דיאטת כסח.. ואני ארוץ שעה בבוקר שעה בערב ואקח איזה שיעור פילאטיס או אירובי..
הגוף גם ייראה בריא יותר...
ניראה.
בסופו של דבר נהינתי. אין מה להגיד. אבל דברים יכלו להראות אחרת. אם הסיטואציה הייתה שונה. אם אני הייתי שונה. תודה לכולם על הכל (אני לא רוצה לפרט יותר מידי).
ואתן בנות, אני מקווה שאתן בסדר. שאתן לא מאבדות תקווה וכוח רצון כי זה מה שקבע בסוף.
אם איי פעם תתלבטו אם להשאר שם, יד ביד עם מיה או אנה או לצאת מזה, ואני לא מנסה לשכנע אתכן לצאת מזה או להשאר בזה
פשוט תשאלו את עצמכן: מי אני עכשיו? ומי אני רוצה להיות? האם אני עכשיו מי שאני רוצה להיות?
בהצלחה לכולן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Desperate&Hopeless