מתוסבכת

בואי תניחי ראשך על כתפי,

בשביל צר וארוך את צועדת,

בכי, חרטה, צער אינסופי,

את מחבקת אותי ורועדת.

אני מבטיחה לך שכל זה ייפסק

והזמן יעביר זה הרגע,

כמו פנטזיה גדולה, חלומך ייתרסק

אבל את על כתפי ללא פגע.

איזו חמודה אימא שלי... היא באמת חושבת שאיכפת לי מתי היא תגיעה הבייתה.... שאני באמת מתקשרת כדי לשאול מה שלומה...

בטח.. יותר בכוון של : אמא מתי את חוזרת הבייתה? שאני אדע אם אני אספיק להקיא או לא..

ממש תמימה האישה הזאת.

מה אני אגיד.. יחסי הגומלין שלנו לא בשמיים.

ביום שישי סיימתי את כל השקית של הלחמניות... 5,6 לחמניות היו שם פחות או יותר.

אמא:"לא אכפת לי שאכלת אותם... רק שלא תקיאי את זה אחר כך"

לא דיברתי איתה כל הסופ"ש. עד שהיא התנצלה.

טוב, אני מודה, היא לא התנצלה. אבל היא הייתה צריכה.

מאשימה אותי בדברים נוראיים כאלה.

אני?! מקיאה?! מה פתאום. אמא, אני ניראית לך כמו אחת שמקיאה?

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן אני מקיאההההההההההההההההההההה וזה הסוד שלייייייייי תרדו ממנייייייייייייייי

מגיבי נאצה מסריחים- תרדו ממני

שופטים למיניהם- תרדו ממני

חברות- תרדו ממנייייייייי

אמא- תרדי ממנייייי

תרדו ממני כולכם!!!

 אני רוצה לשבת בפינה ולרחם עם עצמי! טוב? טוב. ביי

קודם כל שמנה. מה עוד? מכוערת?

לא מכוערת. רק שמנה.

אבל שמנה זה מכוערת.

אל תגידי את זה, זה לא נכון.

אם זה לא נכון אז לכי תאכלי.

לא!! מה את עושה.. תוציאי את זה מהפה

עוד חצי שעה מבטיחה, מקסימום בלילה.

מה את נורמלית?

לא שפויה.

מה לא שפויה.. למה את שפויה?

גם לא.

אז מה את רוצה?

אנחנו באותו צד, סתמי.

את ממשיכה לטחון. איפה תקיאי?

אין לי איפה. אני אדאג לזה אחר כך.

איך אחר כך? אין אחר כך.. כל הקופסאות שלך תפוסות מה תקיאי בשקית?

אם לא תהיה לי ברירה אז כן.

ואם אמא שוב תתפוס אותך מה את דפוקה?

אז תתפוס... גם ככה איכפת לה רק מהתחת של עצמה זאתי.

את לא מפחדת?

מפחדת מאוד.

החדר שלך לא מסודר.

מה את מתערבת זה לא עניינך, תדאגי לדברים שלך.

אבל זה הדברים שלי.

מי את?

אני את. ואת?

אני את.