הר סימור נחשב  לפראי ביותר מבין שלושת ההרים המקיפים את עירי.

ההליכה בו מגוונת: גם יער, גם משור מסולע וגם צוקים חשופים מתובלים בשיחים.

בחורף הכל משתנה. הסלעים והצוקים נעטפים בשלג רך שנערם גם על העצים, מטביע אותם בגליו הרכים, ומשווה למקום מראה  חדגוני של מדבר עם דיונות לבנות.

בדצמבר האחרון טיילנו בו בלילה, עם נעליי שלג ופנסיי ראש שהיו קצת מיותרים לאור הירח המלא שהוביל אותנו בין שביליי העליות והמורדות.

זו הסיבה שהסינית התעקשה שאנחנו, קבוצת ההליכה, חייבים לטייל שם השבוע, לפני בא החורף.  היא חייבת להראות לנו איך זה נראה ללא מעטה השלג, כשהכל חשוף וזקור וחסר בושה, באור יום כמובן.

אתמול היה היום הגדול. 12 חברים, מתוכם גרעין קבוע של כששה ועוד ששה מתחלפים. 

נפגשים בחניון. הכרות עם החדשים, חילופי חיבוקים עם הותיקים, ויוצאים לדרך.

לא להאמין שזה אותו מסלול: אני זוכרת את השביל הצר והתלול שבחורף היה מרופד בשלג. עכשיו הוא עירום, כל האבנים הקטנות והאדמה גלויים לעין, וגם העצים שלצדיי הדרך. ריח חזק של אדמה וצמחייה עומד באויר, בניגוד לריח השלג הצחיח מהפעם הקודמת. ההליכה ללא נעלי השלג פחות מסורבלת, מצד שני הנפילות כואבות יותר, אין את השמיכה הצחורה שמרככת כל מעידה.

יום אפור וערפילי עם גשם מנומס המתחלף לסירוגין בשמש אטומה ובכל זאת אני מאושרת: הערפל עושה את הדרך למיסתורית ומזג האויר ההפכפך מוסיף עניין.

הכי חשוב זה האנשים: מסביב מלא פנים חיכניות ומזמינות אבל ראשית אני משלימה פערים עם הסינית. שום דבר דרמטי לא קרה בשבועיים שלא התראינו ובכל זאת אנו משוחחות כאילו נפרדנו לשנתיים. אני מניחה שככה זה עם החברה הכי טובה.

מצטרף אלינו אריק, חבר ותיק שנעלם לכמה חודשים. הוא מעדכן על החברה החדשה, ומדווח על בעיות עם בתו המתבגרת. אנחנו נכנסים לדיאלוג עמוק בנושא. ניכר בו שהוא מודאג ואני מנסה להרגיע.

"דב". אני שומעת לחישות מסביבי. מרימה את עיני ורואה מרחק של  כ 15 מטרים דובה שחורה משתעשעת עם שני הגורים המגודלים שלה. הם  ממש מולנו על השביל. קפאתי.

פעם ראשונה שאני רואה את החיות האלו חופשיות בטבע. למרות שהם לא ממש התענינו בנו ונראו מתוקים להפליא ידענו שלא כדאי לקחת סיכון. זה הרי ידוע שאמא דובה אינה בוחלת באמצעים להגן על גוריה, ומי יודע מה יפורש בעינה כהתקפה.

ניסינו למצוא שבילים עוקפים אבל קטע הדרך הזה צר ומחייב מעבר בשביל בו  שהתה המשפחה הדובית. החלטנו לחכות. הדובים החלו להתנהל באיטיות לסלעים שבצדי הדרך ולהתרחק מהדרך שלנו.

הסינית פתחה ואמרה שאנחנו צריכים לקבל החלטה כקבוצה אם להמשיך או לחזור ושחשוב שכולם ירגישו בנח. אםם...ניקי החלה לגמגם שהיא לא ממש רוצה להמשיך. המיצרי אמר בהחלטיות שהוא חוזר. או קיי "אז גם אני" קפצתי על ההזדמנות.

הסינית חברתי הטובה(?)החליטה להתעלם מחבורת הפחדנים וסיכמה:אני שמחה שהחלטנו להמשיך.

"זה ממש בסדר שתמשיכו אבל אנחנו החלטנו לחזור" הנפתי את נס המרד.

"קחו בחשבון שאם הדובים יחליטו לתקוף הם יעדיפו קבוצה קטנה כמו שלכם(3), על פני קבוצה גדולה" ענתה לי מידית מי שהחשבתי כחברה שלי. טיעון מוחץ שאילץ אותנו להמשיך עם כווולם.

עכשיו הגיע תורו של אריק להרגיע: הוא הראה לי כמה התרחקו והוסיף שבמילא הם כבר מנומנמים לקראת שנת החורף ואנחנו ממש לא מענינים אותם. נו, טוב, הוא גדל פה באיזור אז הוא יודע, נחמתי את עצמי.

השביל מתרחב בהדרגה עד שנפרץ לנוף מסולע  מתובל בנחלים ובריכות טבעיות קטנות.המצוק והפיסגה נראים באופק.

פיטר מתחיל בשיחה על גלעד שליט. הוא כמובן רק מציין עובדה ונמנע מלהביע עמדה, כמנהג הקנדים במחוזותינו, אבל אותי מעניין מה הוא חושב, ואני מתעקשת לשאול. לאחר שוק ראשוני על שאלתי הישירה הוא עונה שזה טוב כי שני הצדדים  מתחילים לדבר וזה סוג של דיאלוג. הוא שאל מה אני חושבת ועניתי שאני חצויה: כאמא אני מזדהה ומבינה, כראש ממשלה אני לא בטוחה שההחלטה נכונה. 

בכלל, מאז שהגעתי לונקובר אני פחות נחרצת בדעותיי. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וחוץ מזה לא חיבים להחליט. מותר להחליט שלא יודעים, שלא מחליטים, שרוצים עוד זמן למחשבה. מי אמר שצריך לגבש דיעה ברורה על כל דבר?

מטפסים על המצוק. השיפוע לא נורא אבל האבנים חלקלקות וצריך להזהר. יש! הגענו לפיסגה. זמן לארוחת צהרים. השמש יוצאת לחמם אותנו, פרס על המאמץ. זוג עורבים ענקיים מבקשים להשתתף בפיקניק. אנחנו נענים  בשימחה וזורקים להם שאריות. הם חכמים החברה האלו. לא מבינה למה יש להם תדמית שלילית.

אני  מודה לסינית שהכריחה אותי להמשיך ולהתגבר על פחדיי. בדיעבד היא לקחה החלטה נכונה. הרב קובע, ובמקרה הזה גם צדק.