מאז שגיליתי את הCrossCountry אני חיה משישי לשישי.

כן, כאן במקום להתחיל את מנוחת הסופ"ש עם עיתונים ופיצוחים, הגדולה ואני עולות על  "מדי שלג", אוספות/נאספות עם חברים וממהרים להר סייפרוס. שם אנחנו מתפצלים: אני, חברתי ובנה יורדים ראשונים  למסלולי הCrossCountry.בת זוגה של החברה+שני בניהם+בכורתי, ממשיכים למסלולי הסקי.

(הגוזלה והבנזוג נהנים מזמן איכות בכל מקום שהוא ללא שלג)

האמת, אחרי שיעור סקי כבר חשבתי לוותר, ואז הציעה לי חברתי לנסות את הCrossCountry. נתתי צ'אנס ועכשיו אני מכורה. ההבדל בין סקי לCrossCountry הוא שהשני משלב בין הליכה להחלקה. הרבה יותר סיבולת לב-ריאה ופחות סיכונים. הציוד קל יותר והירידות/עליות לא דרמטיות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה: למרות הנפילות והפחד, התגברתי, המשכתי, ולאחר כשעתיים התחלתי להנות.כבר היה לילה. עצי היער והמסלולים הוארו בפנסים קלושים. הירח בצבץ בין צמרות העצים, שמנמן וחיכני, עטוף הילה אדומה. ואני,  מזיעה מהמאמץ הרמתי ראש,להנות ממנו רגע, ויחלתי למשהוא שיצנן את גופי, ופתאום, האירו את השמיים המוני פתיתים לבנים. הורדתי את הכובע, והנחתי להם לנחות על שערותי ופניי. נפילת פיסות השלג היו ההפרה היחידה של הדממה. זה היה הרגע שהתאהבתי בCrossCountry (וגם בשלג).

דבר ראשון שלימדתי את בנותיי כשהתחילו ללכת זה איך  ליפול (על היידים, שיגנו על הראש)

וזו היתה השאלה הראשונה ששאלתי את חברתי-מורתי לספורט הנפלא הזה: איך נופלים? כשיודעים ליפול הרבה יותר רגועים, ואז גם משוחררים, ואז גם כמובן נופלים פחות. אז עכשיו,  לא רק שלמדתי איך,למדתי גם להנות מהמעידות על הלבן-לבן הזה.

חשבתי על אלגוריה לטקטיקת הנפילה שלי ב"חיים האמיתיים", אבל לא הייתי בטוחה.

יש לכם רעיונות?