אני אוהבת  לשלב הפכים:

להכיר בין שני חברים שהם שונים אחד מהשני ב180 מעלות, לערבב מתוק עם חמוץ, ללבוש צבעים מנוגדים,  אבל הכי הכי אני אוהבת לטייל בשלג בימים חמים ושמשיים, בנוף שמורכב מיער, אחריו שדות שלג ולקינוח צוקים מרהיבים.

כזה  היה הטיול שלנו אתמול ל Needle Peak

היה יום "לוהט" במושגים קנדיים. 23-25 מעלות זלסיוס. וזה לא דבר של מה בכך שחלק ניכר מהטיול נעשה בשלג שהוא מקדם את הקרינה וסכנת החשיפה לשמש. אבל את חבריי הונקובראים הצמאים לימים  נדירים שכאלו זה רק שימח והמריץ לצאת לדרך.

חלק ראשון - היער, או, הנפשות הפועלות.

"איש ההרים" אירגן את הטיול הנוכחי. אחרי  אורח חיים של עבודה 24/7, התקף לב ו150 קילו הוא התחיל בחיים חדשים שכוללים הליכות וטיפוסים בטבע. היום, 17 שנים חלפו והוא בן 65,  שוקל חצי ממה שהיה, עובד במידה ובעיקר מטייל בכשר ותעוזה של צעיר בן 20. מכיר כל שביל, פיסת שלג, שיח וסלע . ההרים של בריטיש קולומביה (המחוז בו אני גרה) הם חצר המשחקים שלו.

הסינית, חברתי הטובה סיפרה לי על הטיול ואירגנה הסעה. אני חושדת שאחת הסיבות שרצתה שאגיע היא מכיוון שידעה שכל המשתתפים הנוספים (הסקוטי, הפסיכולוגית, הפרסייה ואיש ההרים), חזקים ומהירים ממנה. זה לא סימפטי להשאר מאחור באיזור של דובים וקוגרים, בטוח יותר ללכת לפחות בזוג. מכיוון שגם אני איטית יחסית לקבוצה היא ידעה שאשאר איתה מאחור.

ואכן כך היה. רק בשינוי קטן.איש ההרים הצטרף אלינו. "בתור המנהיג אני מרגיש אחראי להיות מאסף" (זו הגירסא הרישמית, אבל האמת היא שהוא פשוט נהנה מחברתנו).

קשה לי בהתחלות של מסלול, במיוחד כשהן בשיפועים הסטריים. הסינית כמוני: לוקח לנו זמן "להתניע" . הכלל הוא לא לעצור, להרגיל את הגוף. מותר להאיט, והרבה, אבל עצירה עולה ב"התנעה מחדש", המחיר הזה כבד מדיי ולכן ממשיכים ללכת.

הסקוטי ושתי הבנות האחרות נעלמים באמצע היער. אנחנו ממשיכים לאט. פיסות שלג מבצבצות בין העצים ותופסות בהדרגה שטחים נרחבים יותר עד שבאופק נראה הרבה לבן וקצת ירוק. אוף, כמה אפשר להזיע... הנה עברה שעה ורבע, היער מאחורינו.

חלק שני - שדות השלג.

לפנינו שטחים ענקיים של לבן, ובאופק, נראים הצוקים, וגם זה שאליו מועדות פנינו. "איך נגיע לשם" אני שואלת את עצמי ביאוש, ומייד עונה"צעד אחר צעד" כאן ועכשיו. להנות מהחברה ומהמראות.

ללכת בשלג זה כמו ללכת בחול הטובעני בשפת הים. אין צורך אמנם בנעלי שלג בעונה הזו, אבל ההליכה כבדה יותר. מזל שהשלג רך. 

אני מודיעה לאיש ההרים שהבטן רעבה. הוא מראה לי סלע חשוף בים הצחור ומבטיח הפסקת צהרים כשנגיע ל"שם".

כשאנו מגיעים ל"שולחן" ארוחת הצהרים, מחכה לנו שם השלישייה המובילה. אני מתנפלת על הסנדויצ'ים  שהכנתי. הסינית מזכירה לי בעדינות ש"כל פעם קצת", לא טוב למלות את הבטן יותר מדיי. מצטיידים במיים ע"י  מילוי חצי בקבוק מים בשלג נקי. טעים ומרענן.

ממשיכם לצעוד. פיסות סלעים מבצבצות בשלג  וכובשות אותו עם התקדמותנו לעבר המטרה. עוד שעה וחצי חלפה. הגענו לחלק האחרון.

חלק שלישי - הצוקים והעליה לפיסגה

הטיפוס בהתחלה לא קשה. אני אוהבת לחפש את הזיז שנח לאחיזה ואת המקום הנכון לטעת בו את הרגל. בעודי מתענגת על הפעילות, המסלול הופך לתלול וצר יותר. בקטע מסוים הפסיכולוגית האמיצה והחזקה נכנסה לפחד. פתאום אני מסתכלת לצדדים ו... נדבקת בפחד. כל הבנות בהסטריה. איש ההרים מסביר ומרגיע. מחליטים לנוח קצת בצל הסלעים. נרגעים. עושים פוזות למצלמה, בעיקר הפרסייה שרוצה תמונת פרופיל חדשה לפייסבוק יחד עם ההרים של בי סי.

פתאום זה לא נראה נורא כל כך. ממשיכים. לא להסתכל אחור ולצדדים. רק קדימה, קצת מעבר לצעד הבא. 

אחרי עליה לא קלה,  מגיעים למישור צר על צלעות הצוק. צריך לכלכל את הצעדים בתבונה. הרבה עבודה עם הראש. איש ההרים נוסך בנו ביטחון. למרות שהחלק הזה קצר יחסית הוא מורכב אסטרטגית ולכן לוקח גם הוא שעה וחצי. שוב טיפוס והנה אנחנו על הפיסגה. איזה נוף, איזו תחושת ניצחון אשר גדול.

הדרך חזרה

החלק של הצוקים לא קל, אבל אחרי שמסיימים אותו הדרך חזרה קצרה בחצי הזמן. לרדת את היער קצת מורכב אבל זו ירידה רכה ויחסית לטיולים אחרים, נוחה. 7 שעות של קושי, זיעה, צחוקים ואושר גדול כשהנופים היפים בעולם מסביבנו.