ביום השני לשהותנו בנקובר, פגשנו בסופר השכונתי את רונן.

הוא זיהה אותנו כישראלים ליד אגף הגבינות, ומיד פתח בשיחה, תוך כדיי טיפול בשלושת ילדיו.

בנותיי ואנוכי, התרשמנו מהצורה בה טיפל בפעוטים, מהחברותיות שלו ומנדיבותו, כשהביא לנו מתנה שקדי מרק שהם כידוע מוצר נדיר בגולה. כבר באותו ערב הוזמנו לפיצה והכרנו את אשתו אירית.  היא עובדת בכירה ומוערכת בחברת הייטק ש"יובאה" לכאן לפניי 4 שנים מהארץ, הוא, בעל 1000 תארים מאוניברסיטאות שונות בעולם, אבל מובטל בבית, נשאר עם הקטנים בני ה 3-5  שניהם בני 40, אהבה מאוחרת.

 קיבלנו מהם המון מידע ו"טיפים", למדנו מהם מה כדאי לקנות, היכן כדאי לבלות,  וגם תמיכה ברגעיי משבר, ומכיוון שהגענו לכאן נטולות אב המשפחה שהצטרף אלינו כעבור חודש, היו לא מעט כאלו.

 אנחנו בתמורה שמרנו לו על הילדים כשהלך ל"סידורים". הילדים אמנם מקסימים, אך אני כבר סיימתי עם הפרק של החלפת חיתולים בחיי ומבחינתי זו היתה טירחה, אבל התיחסתי אל זה כ"תשלום" עבור כל העזרה והתמיכה שלהם. כך גם התייחסתי לבקוריהם על בסיס יומיומי כמעט והאמת שבהתחלה זה לא הטריד אותי כי מה כבר היה לנו לעשות? זו היתה חופשת הקיץ, ואם יצאנו לים או לבריכה הם פשוט הצטרפו.

כעבור 30 יום הגיע בנזוגי,ואתו תחילת שנת הלימודים וקיום חיי השגרה המשפחתית. הביקורים שלהם הפכו להפרעות ברוטינה, ולכן הבהרנו להם בצורה עדינה שנשמח אם יתאמו את בואם. הם קבלו את זה יפה ובקשו לקבע את ערב הפיצה אצלם לימיי שישי - הסכמנו בשמחה. בינתיים רכשנו חברים נוספים, חלקם קנדים, חלקם ישראלים, עם ילדים בגיל של בנותיי, אך דבקנו במפגשים החד שבועיים עם המשפחה הראשונה שעזרה לנו כאן.

לאט לאט נוצרו בקיעים ברגש החם שלנו אליהם. פתאום הגדולה שלי אומרת שרונן לוזר: לא עושה כלום עם התארים שלו, לא עובד, לא מתמיד בשום פרויקט שמתחיל. אני מבחנתי פתאום שמתי לב לדינמיקה המשפחתית: נכון, אני עדיין חושבת שהם הורים מדהימים עם ילדים יוצאי דופן אבל ממפגש למפגש קשה לי לראות את ביתם המטונף והמוזנח שהוא תוצאה של עצלנותו של רונן, שנמצא כל היום בבית בזמן שאשתו מפרנסת. קשה לי לראות אותה חוזרת הרוסה מהעבודה ומתחילה לעשות סדר בבלאגן שהפרזיט והילדים עשו. והכי מעיק זה שהיא כמובן בכלל לא רואה את זה, ואפילו לא מצפה ולא דורשת ממנו כלום, לה ברור מאליו שככה זה צריך להיות "הרי כל העבודות האלו לא בשבילו".

הדחייה שלי ממנו הגיעה לשיא בשבוע האחרון:

לפני כחודש בשרו לנו שהם עוברים דירה. מכיוון שאירית בטראומה איומה מהעניין רונן הבטיח לה והצהיר לפנינו שכל מלאכת ההעברה עליו.

פחחחח...כבר בשבוע אחריי הוא אמר ש"הוא לא מבין במטבחים" ולכן היא צריכה לארוז. בקיצור, בוקר היא עובדת, הוא מתבטל. ואז היא חוזרת מהעבודה וצריכה לארוז. כשהבעתי תמיהה על העניין הוא ענה שהתכוון שביום המעבר היא לא תהיה נוכחת. כמובן שהזמנתי אותה עם הקטנים אלינו ביום חגיגי זה. נו, כמובן ששוב הוא שבר את המילה של עצמו וכל כמה שעות ביקש שתבוא לעזור לו ותשאיר את הילדים אצלינו. בסוף היום הוא מגיע אלינו  לקחת את הילדים, מזיע וסחוט ועושה קולות של מסכן, מתיישב לנוח. הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכוח כדיי  לא לזרוק לו את שחשבתי:

פרזיט נצלן, אפילו לא עמדת במילה שלך ואתה עוד מעיז לעשות קולות של מסכן?

מה עוד שהבהרתי לו לפני חודשיים בצורה חד משמעית  שאני לא מוכנה יותר לשמור על הילדים,ואם הוא רוצה, הוא יכול לשכור את שרותיה של בכורתי(וכך היה), ועכשיו הוא העיז "לקחת" את אשתו כדיי לעזור לו וכן זרק אותם עליי. רתחתי, אבל לא אמרתי כלום. רק הבהרתי ברמזים עבים שאנחנו עייפים, הצעתי את היום הזה כדיי לעזור לאשתו, עמדתי בהבטחתי ויותר מזה, אבל לא רוצה לארח אותו.

היום הוא עבר לקחת מאצלנו משו ששכח, ולא יכולתי להסתכל לו בעיניים מרוב בוז וכעס.

וכאן נשאלת השאלה:

מה אכפת לי מה קורה בינהם, כל עוד הם מקסימים אלינו?

למה זה כל כך מפריע לי אישית, עד כדיי כך שאני ממש לא סובלת אותו יותר?

או אולי

למה התכונות האלו שלו מאיימות עליי?

מה יש בי שמפחד "להדבק" ממנו?