הייתי בת עשר ובכל זאת אני זוכרת במדויק איך זה הרגיש. הקינאה.

מה שהצית את הרגש ההרסני הזה היה משהוא שמאוד רציתי, שהיא קיבלה. ימים הסתובבתי עם כאבים פיזיים ממש בבטן התחתונה. לא יכולתי להרדם בלילות. לא אהבתי להיות שם, הרגשתי שזה עושה אותי לחברה(שלה) פחות טובה, לארסית והרסנית. 

מכיוון שאני טיפוס אופטימי מיסודי ניסיתי למצוא פתרון פרודוקטיבי, כזה שיאפשר לי להמשיך לחייך, גם כשלה יש  מה שלי אין.

בהארה של רגע  הבנתי שהרגש הזה ממלא חלל שחייב להתמלות במשהוא, ואם זה כך אז אולי אפשר להחליף את הקינאה במשהוא אחר...מ...למשל בפירגן, בשימחה על הצלחתה.

זה לא היה קל ובהתחלה זייפתי, אבל כשראיתי כמה זה עושה לה טוב, גם לי זה עשה, ולאט לאט רגש הפירגון הוטמע בי והקינאה נעלמה. 

היו עוד כמה מקרים בילדות ובנעורים, אבל כל אחד היה חלש מהשני בגלל שכבר היתה לי הטכניקה, ידעתי לאלף את עצמי. עם הזמן זה השתכלל: לא רק שאני אפרגן, אלא גם אנסה ללמוד מההצלחה של המשהוא האחר.

היום הרגש הזה לא קיים אצלי.אני כבר מתוכנתת לפרגן. התת מודע שלי יודע שפירגון זה רגש הרבה יותר קונסטרוקטיבי מקינאה.

הנקודה היא שאפשר לעשות את זה עם כל רגש שלילי. 

למשל, יש לי פתיל קצר, ואני מתלקחת די מהר, אז אילפתי את עצמי, כל פעם שאני מרגישה שהדם עולה לראש - לחייך. חיוך גדול ולעיתים מזויף, אבל זה עדיף מלאבד שליטה וכוחות, לא?

מה גם ששוב, בזמן האחרון, גם כשמשהוא מרגיז אני מוצאת את עצמי מחייכת בכנות, כי התת מודע שלי כבר הבין שזה מה שעושה לי טוב.

"אז מה את רוצה שנתנהג בצביעות" שואלות אותי בנותיי.

ואני עונה שהטיעון של " זה עושה אותי בנאדם טוב יותר וע"י כך אני גם נעים יותר לסביבה החברתית" מנצח.

מה אתם חושבים?