מבין שלושת הרי השלג המקיפים את  ונקובר, הר גראוס הוא הקרוב ביותר.  

זו הסיבה שבחרנו אותו הפעם. כשזה רק נשים וחלקנו צריך להגיע הביתה לפניי שהילדים חוזרים ממוסדות הלימוד אנחנו מחשבות כל שנייה. כמה שפחות זמן נסיעה ככה יותר זמן התענגות בארץ השלג.

לפני שהרכבל מתחיל לנוע מהבסיס להר  (ממנו אנחנו מתחילות את מסלול ההליכה) יורד גשם, והנוף ציבעוני, אך כשמתחילים לנוע מעלה, הטיפות נעשות סמיכות יותר, עד שמלבינות לחלוטין,  והנוף  לובש גם הוא עט עט מעטה צחור. 

ארץ הגשם(ונקובר) וארץ השלג שבהר במרחק שמונה דקות רכבל.

בהגעה, הדלתות  נפתחות ואנחנו יוצאות ל"נרנייה". מין קסם שכזה.

סאגאת ה"שנייה לפניי שמתחילים במסלול":

להוריד כפפות כדיי לרכוס את נעליי השלג.

המסתבכת התורנית היא היוונייה  עם נעליי השלג ששכרה.  הן מיושנות והרכיסה מסובכת. קנדית א. עוזרת לה.

ואז היא נזכרה שלא הביאה כובע. עד שהצליחה לעלות על הנעלים, היא צריכה להוריד  ולרוץ לחנות הגזלנית לקניית חירום.

הסינית, שתמיד מטיפה לי להצטייד "כמו שצריך", פישלה ושכחה שכבה מחממת. לא נורא, יש לי אחת מיותרת.

קנדית ב. רצה לשירותים. חוזרת. כולנו  לובשות כפפות בחזרה  ומנסות להגיע לפולנייה שסיימה מזמן והחלה לשעוט קדימה. אין מה לעשות, שלג אצלה זה בגנים.

האמת, לא מפתיע אותי שהיא מובילה, איך שראיתי אותה  מתרגלת בשיעור יוגה, ידעתי שהיא חזקה. כשסיפרה לי שגדלה בשלג, ידעתי שמצאנו חברה חדשה  לפורום כובשות ההרים.

הסינית, שהדביקה אותי באהבת ההרים, מתאמצת בעלייה לשמור על הריפיוטשן  ולהגיע לפחות למקום שני.

אני נגררת קצת מאחוריה עם החברה שלה, קנדית ב' שהגיעה לפה מהמזרח וטענה שאינה רגילה להרים אבל מסתבר שהיא בהחלט בכשר. קנדית א' חברה שלי מהשכונה ומהבית ספר בו לומדים ילדינו והיונייה חברה שלה, הן המאסף. 

חמש עליות רציניות יש עד לפיסגת ההר. מעלייה לעליה אני יותר מתחזקת וזה נעשה קל יותר. לוקח לי זמן "להתניע", אבל  כשאני נכנסת לשוונג הקצב רק מתגבר. ההרים לימדו אותי לחסוך באנרגייה בהתחלה כדיי שתשאר לי הרבה להמשך.

לא כולן ככה: הפולנייה חזקה ומהירה מכולן, כל הזמן. 

הסינית מתחילה חזק ומתעייפת בהמשך. כל השאר שומרות על אותו קצב פחות או יותר.

מזל שהשלג טרי, ולכן רך יותר, זה מקל את העלייה האחרונה וגם החדה מכולן, אנחנו חוצבות את הצעדים עם הנעליים לתוך השלג, כדיי לא להחליק אחורה. 

צמד העורבים הקבוע כבר מחכה לנו בפיסגה: זוג מקסים וחרמן שאוהבים להפגין את אהבתם בתמורה לארוחות שאני מקפידה להביא להם.  מורטון, העורב הזכר אוהב פחממות ובשר בלבד. יפה , זוגתו, אוהבת גם תפוחים. 

חכמים השניים האלו,  ברגע שהתיק נסגר, הם מבינים שנגמרה הארוחה וזזים הצידה.

עכשיו תורם לצפות בנו: לסינית ולי יש מנהג: כל פעם שמגיעים לפיסגה, מכבדים אותה ב"עמידת ראש". הפעם הצטרפה אלינו קנדית א'. ושלא תקלו ראש בעניין: מעבר לקושי של התנוחה עצמה,  אנו נדרשות לחלוץ את הנעליים המיוחדות והציוד המיותר כדיי לשמור  על שיווי משקל. ושוב ללנעול וללבוש כשמסיימים.

האחרון בתור ברוטינת ההגעה לפיסגה: המשתה.  כל אחת מאיתנו  תורמת מנה. המשקיעניות הן כמובן היווניה שהביאה סוג של מאפה פילו מעשה ידיה, ואנוכי עם סלט קינואה ציבעוני. מה, מה יש באגן הים התיכון שעושה את המטבח מקום כל כך חשוב לנשים שלו?

פירורים אחרונים מתחסלים והפולניה כבר מתגלצ'ת במורדות הלבנים. אנחנו כרגיל מנסות להדביק את הקצב אבל אין  סיכוי מול עז ההרים הזו. הדרך חזרה מהירה . הנה אנחנו כבר בגונדולה בדרכנו למטה. נפרדות באיזור החנייה. כל אחת נכנסת לריכבה וממשיכה אל חייה. נפגש שוב בשבוע הבא.