Gluttony- גרגרנות.
לפי מה שהנוצרים מאמינים,
אחד משבעת החטאים - שבעת חטאי המוות,
החטאים הכי נוראים שהאדם יכול לבצע.
ולמה אני בוחרת לציין את זה דווקא עכשיו?
אני מניחה שאתן יכולות לנחש לבד.
כי זה חלק בלתי נפרד מהתהליך שלנו בהגעה אל המשקל הרצוי.
הבולמוסים.
אז בטח הבנתן שהתחרשה לה עוד מעידה,
עוד בולמוס,
לאחר שהלך נפלא.
וזה גורם לי להיזכר בתקופה שלקחו אותי לדיאטנית להפרעות אכילה,
לא בגלל בולימיה לא בגלל אנורקסיה,
אלא בגלל אכילה כפייתית.
זה נשמע לי נורא, פשוט נורא להגיד את זה.
אני כל כך מתביישת בזה.
אבל זה מה שזה היה,
פשוט אכילה ללא מעצורים,
עד שהבטן כואבת,
עד שאתה כבר לא יכול לנשום.
ואתה אוכל ואוכל ואוכל ואוכל ולא מפסיק,
במשך הזמן אתה כבר לומד להתגבר על תחושת השובע,
להתרגל לכאב של הבטן המפוצצת.
זה אירוני כי אני "מרעיבה את עצמי למוות" כמו שכמה אומרים,
כשבעבר הייתי "מפוצצת את עצמי באוכל למוות".
וזה גורם לי להחליט שאני לא אכנס לתסכול עכשיו על מה שקרה היום,
אני גם לא אפרט כי זה כל כך לא שווה את זה.
זה רק גורם לי לרצות לצום שוב,
להצליח את הצום שלא סיימתי בפעם הקודמת-
צום 80 שעות.
והפעם אני לא אפסיק,
גם אם יכאב הראש,גם אם יהיו סחרחורות,
גם אם אני אתעלף,זה כבר לא משנה.
כי אני פשוט מעדיפה את תחושת הכאב של הרעב,
מאשר את תחושת הכאב כשהבטן מפוצצת.
נמאס לי כבר להצליח,להתקדם צעד קדימה,
ואז תמיד ליפול ולחזור אחורה.
זה לא הולך ככה, לא יצא לי שום דבר מזה.
אין מצב שאני חוזרת לימים של האכילה כפייתית.
מהיום האוכל בשבילי הוא אויב,
הוא חטא- הגרגרנות, הצורך לאוכל,
למרות שזה "טבעי",
אבל בשבילי הרצון הזה הוא לא יותר מחטא.
אתן בטח תגידו שאני מגזימה,
שאני מחמירה עם עצמי יותר מדי-
אבל אין מה לעשות, אני בחרתי בדרך הזאת-
התחושה של הבטן הריקה,
של הידיעה שלא אכלתי במשך המון המון זמן
גורמת לי לאושר.
לסיפוק עצמי.
ואני לא מוכנה לוותר על זה בשביל שום אוכל שבעולם.
עד שהתחלתי "לחיות",
אני לא חוזרת אחורה.
סוף שבוע נעים לכולן
3>
כינוי:
BlackPearl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
