מכתב פרידה לארון שלי:
ארון שלי, עכשיו אנחנו נפרדים אחרי המון שנים ביחד,שהרגישו כמו נצח.
אתה החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, ההוא שמכיר אותי יותר טוב מכול אחד אחר בעולם. אבל למרות כול מה שעשית בשבילי אני כעוס עלייך. כעס שקשה למצוא לו מחילה.
אתה ישבת עלי כמו עצם בגרון כל השנים האלו, מנעת ממני להיות חופשי.
אתה לימדת אותי איך לשקר ולעשות את זה טוב. אתה בגירת אותי מהר כי תמיד הייתי צריך להיות מפוקס, לדעת ולהתכונן לעלבון הבא.
אתה הרמת לי את הגב והכרחת אותי ללכת זקוף,
לבלוע את הכאב ולהמשיך הלאה... בשתיקה.
עכשיו שאני כותב לך ונזכר, יש לי דמעות בעיניים. איך כל פעם שהנושא עלה הרגשנו שכולם מסתכלים עלינו, ואתה תמיד הכרחת אותי לא לקחת עמדה בדיון כדי לא להסגיר אותנו.
היית מסורבל מדי בעבורי. לקחתי כל יום, כל שעה, כל שנייה אותך לכול מקום, תמיד.
ולא חשבת פעם שאתה מפריע לי לתקשר?
שבינו לבני תמיד עמדת באמצע כמו חוצץ, עצרת לי את המלים ולא נתת להם לצאת?
אתה זוכר ארון שלי, איך בלילות בכיתי לך ושאלתי למה אני צריך אותך בכלל? שאתה עושה לי כל כך רע בבטן וגורם לי לשקר ולשקר ולשקר.
ואתה אף פעם לא ענית לי , רק חיבקת אותי בחושך ונתת לי כוחות כדי לשמור אותך גם ליום שלמחרת.
ולפני מספר שנים שלכולם היו שאלות, למה נתת לי להתמודד איתם לבד?
ולמה אני לא יכולתי לשתוק כמוך ואתה זה שהיית עונה במקומי?
הרי אתה זה אני, ואתה איתי בכל מקום תמיד.
אני גדלתי איתך ואמרת לי תסתיר.
אני הייתי איתך ואמרת לי להדחיק.
אני חייתי אותך ואתה אמרת :"תשקר".
לו רק היית יודע שבמקום שבו מדחיקים את המציאות ומסתירים את האמת גדלה לה בהדרגה מחלת נפש שהולכת ומתעצמת, ואתה נתת לה מקום בארון שלי, שלנו.
היו תקופות שחשבתי שאתה ארון בגדים.
היו זמנים שהיית בעבורי ארון ממתקים, או ארון לאחסון או ארון מטבח או ארון מזווה, או ארון אמבטיה.
אבל הכי הרבה מבין כולם היית בעבורי ארון מתים.
אני חייתי אותך כמת, משכת אותי למטה.
הכרחת אותי לחייך מבחוץ אבל ידעת שאני רקוב מבפנים.
עכשיו אני כבר לא צריך אותך, אתה מאחורי.
עכשיו אני זה ששולט בחיים שלי ולא אתה זה שמכתיב אותם.
אני בחוץ עכשיו- מתחיל את צעדי הראשונים בלעדייך ולומד מפה, קולט משם, מתחיל חיים חדשים. בלי לסחוב אותך על הגב לכל מקום. בלי שתשתלט עלי ותגיד לי מה לעשות.
כי את החיים שלי לא מתאים לי להעביר בתוך ארון קבורה.
ארון שלי, אתה מכיר אותי הכי טוב בעולם. תודה על מה שנתת לי למרות הכול. אני מבין אותך, אני קצת פחות כועס אבל אני לא אחזור אלייך לעולם.
כי אתה התהום של החיים שלי.
אל תכעס עלי. אתה מבין אותי, נכון?
אני יודע מה אתה מרגיש עכשיו.
אל תשכח שגם אני חייתי בתוך ארון.
עריכה: ואווו!, תודה רבה רבה לכם! אתם נותנים בי כוח ותמיכה,זה כול כך כיף!(בנוסף אני בעמוד הראשי 
).
המכתב נכתב בסערת רגשות, כול כך הרבה זמן לא בכיתי כמו עכשיו. כנראה זה העלה בי צדדים מאוד רגישים שהתחבאו עמוק.
הכי חשוב זה לעלות את המודעות הזאת בסביבה. לא לאפשר לחברה להיות הנגרים שלנו, שבונים בעבורנו את הארונות. כי ארון לא יוכל להתקים בסביבה ליברלית! ובסביבה סובלנית המקבלת את השונה.
ושוב תודה לכולם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
