אני כל כך שונא את זה. אני לא יכול לתאר כמה, ובמילא מי שלא עוסק באומנות לא יבין...
האומנם?
כשיש לי מחסום ביצירתיות, זה אולי הדבר המתסכל ביותר שיכול לקרות לי.
נכון שזה נישמע קצת דפוק, אבל ליפעמים כשיש לי מחסום אומנותיות אני מתחיל ליתהות תהיות אובדניות
שאוליי בעצם אין שום דבר כבר לצייר בעולם כולו, שאני כבר מיציתי כל רעיון וכל טיפת כישרון שהייתה לי.
באותן התקופות, המחשבה שהן בעצם יחלפו לא עוברת בראשי.
הן חולפות, כמובן.
דפקתי על דלת הסטודיו שדרכו מוכרים פרטי אומנות, עם תיק עבודות בידי.
חיכיתי בערך דקה, עד שפתחה לי את הדלת אישה ג'ינג'ית ונמוכה.
היא הביטה בי במבט בוחן, ועיוותה את פניה לרגע.
זו לא פעם ראשונה וגם לא פעם שנייה שאנשים נועצים בי מבט עקום בגלל העגיל שיש לי בשפה.
בהתחלה זה היה מעצבן אותי, אבל עם הזמן התרגלתי.
האישה לא אמרה מילה, וניכנסה חזרה אל הסטודיו.
הלכתי בעיקבותיה, וכשהיא שמה לב היא היסתובבה אליי.
''מה אתה עושה?'' היא נישמעה קצת חסרת סבלנות.
''אאה.. את לא בעלת הסטודיו?''
''אני? לא, ממש לא.'' הטון שלה היה חד, ואני היבטתי בה ושתקתי.
''אאמ.. אוקיי, ואת יודעת במיקרה -''
''ילד, אין לי זמן עכשיו אני מאוד ממהרת. אני בסך הכל מנסה למכור כאן ציורים, בדיוק כמוך אני מניחה.''
''הו, אני מצטער... לא היתכוונתי... רגע, אבל למה את כאן לבד? איפה בעל המקום?''
היא שתקה לרגע, התישבה על הכיסא שהיה לצד השולחן באמצע הסטודיו ונאנחה.
''ניפלא, לרגע אחד אני שוכחת מחיי העלובים ואתה מזכיר לי אותם.
אני גם המנקה של הסטודיו, למיקרה שזה מעניין אותך.''
היא דיברה בטון מריר וציני כאחד, וזה היה מאוד מבלבל.
הרגשתי לא נעים, חשבתי לי שהיא בטח היתביישה בעצם היותה מנקה.
לא זזתי מהמקום. ניסיתי למצוא מילים, אבל לא יכולתי לדבר. אני שונא להיקלע לסיטואציות מביכות כמו זאת.
האישה הג'ינג'ית לקחה לגימה מכוס המים שהייתה מונחת על השולחן.
היא הביטה בי דקות ארוכות. אני עדיין עמדתי שם עם תיק העבודות ביד, לא יודע מה לעשות עם עצמי.
הרגשתי לחוץ כזה.
לפתע, הבעת הפנים שלה הישתנתה. היא נראתה כל כך מסכנה, והיא לא הורידה ממני את העיינים.
כעבור שנייה היא פרצה בבכי, כזה בכי שממש הרגשתי שהלב שלי ניקרע.
אפילו שהייתי נבוך ולא הבנתי למה היא בוכה, ניגשתי אליה והצעתי לה מטפחת שבמיקרה הייתה לי בכיס (אמא שלי
תמיד מכריחה אותי לקחת איתי מטפחות, מפני שבמנהטן מאוד קר בחורף והיא עלולה למות עם הבן היקר שלה
יחטוף צינון וייתקע באמצע הרחוב בלי מטפחת).
''אתה ילד טוב... אתה מזכיר לי הבן שלי. הוא בערך בגילך...''
חייכתי אליה חיוך מעודד. אני שונא ליראות אנשים בוכים, בייחוד בנות. זה פשוט הורס אותי.
''קוראים לי טיילר'' אמרתי, פשוט כי לא היה לי משהו אחר לומר.
''אני אווה'' היא משכה באפה. היה לה מבטא ממש חזק, אירופאי אני חושב.
היא נרגעה קצת, אחרי שלגמה עוד מהמים.
''בן כמה אתה?'' היא שאלה, ועדיין הייתה שברירית מעט.
''אאה.. אני בן שש עשרה וחצי, עוד מעט בן שבע עשרה''.
זה היה מוזר, כי אפילו שהיא הייתה שברירית עדיין היה בה משהו קצת קשוח והיא לא נתנה לי להרגיש כל כך בנוח.
''כיתה יא''?''
''כן, גבירתי''
''בבקשה, אל תיקרא לי ככה'', היא הפצירה. ''קרא לי אווה. כשקוראים לי גבירתי אני מרגישה כמו איזו דודה זקנה.''
חייכתי, מפני שזה מה שדפני תמיד אומרת.
''טיילר, אה?'' היא חייכה אליי חיוך קטן, בעצם אני לא ממש בטוח אם זה היה חיוך, ''איפה אתה לומד?''
''תיכון באריד לאומנויות''.
ברגע שאמרתי את זה, המבט שלה הישתנה. הייתי מספר לכם איזה מבט היה לה, אבל היא הייתה מאותן הנשים
שאתה יודע שלעולם לא תדע מה עובר להן בראש. היא הייתה תעלומה.
''וואו... בית ספר יקר, הבאריד הזה שלך...''
היא הביטה בי ושוב החליפה הבעת פנים, פיתאום היא ניראתה לי כל כך עצובה.
החלטתי שאני לא יכול לתת לה להמשיך לידמוע, אז ניסיתי לחשוב מה יכול ליגרום לה להפסיק לבכות.
נזכרתי שהיא הזכירה את הבן שלה, אוליי היא עצובה ביגללו. אוליי היא אפילו תשמח לדבר על זה.
''אז... הבן שלך, הוא גם בכיתה יא''?'' היא לא הביטה בי יותר, היא נעצה עיינים בכוס המים שהייתה בידה.
''הו, כן. הוא יהיה בן שמונה עשרה השנה.''
''שמונה עשרה? הו... הוא נשאר כיתה?''
''טוב, כן. הוא והבת שלי. עלינו מאיטליה כשהם היו בני שש, והם נישארו שנה בגן בכדי ליקלוט את השפה.''
איטליה... איך לא עליתי על זה שהמיבטא שלה הוא איטלקי?
''הם תאומים?'' חייכתי, מפני שהיא ממש גרמה לי להתעניין בחיים שלה. אוליי היא מכשפה או משהו.
''כן, הם תאומים'' היא חייכה חיוך קצת עצוב.
''הם הילדים היחידים שלך?'' המשכתי לישאול שאלות, אוליי כי רציתי לעודד אותה לדבר בכדי שתרגיש טוב יותר, אוליי כי התעניינתי,
אני באמת לא ממש זוכר.
''יש לי ילדה קטנה בת חמש, קוראים לה ליה, ולילדים הגדולים קוראים ניקיטה ואנטוניו''
''וואו איזה שמות יפים... תגידי, הם כולם ג'ינג'ים מנומשים כמוך?'' הייתי חייב לישאול, חייכתי אליה כדי שלא תחשוב שאני מוזר.
היא צחקה ולגמה מהמים שלה.
''כן, חוץ מהבת הגדולה שלי שהשיער שלה כחול ברגע זה. טוב, הוא כבר לא ממש כחול עם כל השורשים הכתומים... בקיצור
יש לי ילדה קצת משוגעת.''
''היא דומה לך?'' אני נשבע לכם, אם הניקיטה הזאת דומה לאמא שלה אפילו רק טיפה אז היא בטח אחת הנשים היותר יפייפות
שנתקלתם בהם.
''יותר מידי ליפעמים...'' היא נאנחה.
''ואיך אנטוניו?''
''טיילר, זה בסדר, הורד את התיק ושב בנוח. אתה רוצה אוליי כוס מים?'' רק כשהיא אמרה את זה גיליתי שהתיק עדיין בידי,
ושאני יושב על קצה הכיסא ועוד שניה נופל.
''לא, אני בסדר. אז מה עם אנטוניו?'' באמת רציתי לדעת, ונישמעתי מאוד לחוץ כשאמרתי את זה.
''טוני... הוא הילד הכי מדהים שיכולתי לבקש. בעצם כל הילדים שלי, הם מדהימים. הם ללא ספק הדבר הכי טוב שקרא לי
בחיים.''
חייכתי, מאוד סימפטתי אותה.
היא הישתתקה, ואז אמרה משהו שלא אשכח לעולם.
''ליפעמים החיים מסתדרים לך אחרי הכל. אפילו שספגת לא מעט חרא בחיים, אתה בסדר,
אתה עומד על הרגליים וממשיך לתפקד. נכון שאין לך מצד אחד הרבה, אבל מבחינתך יש לך הכל...
שלושה ילדים מדהימים שבחיים לא דמיינת אפילו שיהיו לך.
נכון שאורח החיים שלך הוא לא מושלם. בעצם,
יש משהו שהוא מושלם?
אז זה נכון - אתה לא מרוויח מאה אלף דולר לחודש,
הדירה שלך לא הכי מפוארת ובקושי אפשר להחזיק מכונית.
אבל בכלל לא אכפת לך... כי אתה כל כך אוהב את הילדים שלך שרק מעצם במחשבה שהם קיימים, שהם כאן איתך, שהם
כל כולם שלך, גורמת לך אושר עילאי שאפילו מעוור אותך מעט.
ליפעמים אני שואלת את עצמי אם לחיים רע מדיי עם העובדה שאדם כמוני שאין לו הרבה, הוא כל כך מאושר.
ליפעמים אני תוהה אם החיים ייקחו ממני את האושר שלי.
ומי יודע? הרי בעולם אין גבולות, אין מעצורים,
אין חוקים. ''
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author