זה מדהים לגלות שעד עכשיו לא שמת לב אפילו שאתה כלוא בתוך שגרת החיים שלך, שבלי שגרת החיים שלך
אין לך לאן ללכת - אתה הולך לאיבוד.
החיים הם כמו סיפור, ואנחנו כמו דמויות. הסיפור מתנהל בצורה מסויימת, עד שבא הכותב ומשנה את העלילה
בצורה דראסטית, עד שליפעמים הדמויות מאבדות את כל היופי שלהן, מפני שהשינוי בסיפור שינה גם את התגובות שלהן
בצורה קיצונית - והן איבדו מהתכונות שאיפיינו אותן עקב כך שהתאימו את עצמן יותר אל העלילה ופחות אל
איך שהן בעצם היו מתנהגות בסיטואציות מתונות.
מה בעצם עושים כשמאבדים כיוון? מה עושים כשחיים בשגרת חיים קבועה ואז קורה דבר כל כך פיתאומי
ולא צפוי, שמעולם לא חשבת בעצם שיקרה, ואתה אפילו לא מסוגל לקבל אותו?
טוב, אני אפילו לא יודעת מה לחשוב.
אני כל כך בשוק מהבשורה הזאת, קצת יותר מדיי בשוק. אני אוליי אפילו בשלב של הכחשה,
אבל אני לא ממש יודעת לומר. פיתאום אני שוכחת מה הייתי נוהגת לעשות עם עצמי. אני אפילו שוכחת איך בדרך
כלל אני מחזיקה את כוס המים שלי, או באיזו יד אני בדרך כלל מחזיקה את המזלג.
וג'קי לא עוזרת לי, ולא אמא, ולא ליה, הן בעצמן בשוק.
זה מה שאני מדברת עליו. באותם רגעים כשכולם צריכים להיתכנס יחדיו, להגן אחד על השני, ליתמוך,
ולהיכנס תחת רוח - 'אנחנו, מול כל העולם', אז מה קורה, בעצם?
כל אחד לבד, בשלו, אבוד.
אני קצת מתקשה לקלוט שזה אמיתי.
למה כל הדברים הנוראיים האלו קורים לאנשים הלו נכונים?
אני חושבת את כל המחשבות האלו, יושבת על מיטה מכוסה נייר בחדר המיון.
''הינה'' הרימה אליי את עייניה האחות ג'ודי ''גמרנו''. היא חייכה אליי.
היא סיימה לסדר את החפצים במקום, וישבה מולי על כיסא.
היא הייתה יותר נמוכה, כייוון שהמיטה הייתה יותר גבוהה מהכיסא.
''את יודעת, אני חושבת על כל כך הרבה מיקרים שבהם ניתקלתי, מטופלים שבהם טיפלתי, פצעים שחבשתי,
חיסונים שהזרקתי, ועוד מיליון דברים שעברתי במיסגרת היותי אחות 19 שנה.''
היא נאנחה בעצב.
''ואת יודעת? אני חושבת שסיגלתי לי את הכישורים להבחין, להבחין למשל בכך שמה שאת עשית הוא מאוד חריג ומיותר.
אני לא רוצה שתביני אותי לא נכון, לא באתי להטיף לך מוסר, אבל מה כבר למען השם, יכול לגרום לנערה צעירה ומקסימה כמוך
ליגזור את שיערה עד הסנטר וליפצוע את כף ידה בצורה כל כך חמורה?''
''רק מהיותך שואלת אותי את זה, כבר אפשר ליראות שלא ראית כל כך הרבה בחיים כמו שאת חושבת.''
''הו, באמת? זה מה שאת חושבת?''
''אנשים עוברים דברים איומים, ומגיבים לכך בהתאם.''
היא נעצה בי מבט בוחן לכמה רגעים קצרים.
''תני לי לשאול אותך משהו.''
''יאללה לכי על זה''
''את מודעת לכך שליפצוע את עצמך מתוך כאב נפשי, אינה הדרך להיתגבר על קשיים וליפתור בעיות?''
אלוהים, כמה שהאחות הזאת מטומטמת.
''נכון, נכון, נכון מאוד. אבל את יודעת, זו לא חוכמה להגיד את זה עכשיו, את זה כל אחד יכול לעשות.
אבל כשאדם במצוקה נפשית איומה ובסערת רגשות אדירה, סילחי לי - אך איני סבורה שחשיבה הגיונית
והצבת גבולות הינן פעולות שיכולות להיות באמת מעשיות, אם בכלל רלונטיות.''
היא הישתתקה. אני מניחה שפשוט לא היה לה מה לומר, משהו שקורה דיי הרבה לאנשים שמדברים איתי.
''ומה כבר הדבר האיום הזה שקרה, שיכול לגרום לך להיתנהג בצורה הזו? כי לפי הבחנתי את אינך נוהגת בדרך כלל
לתת אגרופים לתוך מראות.''
''ולפי הבחנתי את קצת פולשת לעניינים שהם בכלל לא עניינך''
היא קמה והיתיישבה על ידי, על המיטה.
''ניקיטה, תיסתכלי אליי. בחייך. נו, תיסתכלי אליי.''
היסתכלתי אל תוך עייניה הגדולות, הבהירות, העטורות מעט קמטים עדינים, המעידים שאף על פי רוחה הצעירה ג'ודי
כבר בשנות הארבעים לחייה.
''תביני. דברים קורים. דברים איומים, דברים מפתיעים, דברים כואבים. ולא, אני לא אשקר, ליפעמים אין מה לעשות.
כי אי אפשר להשיב אדם שנפטר, ואי אפשר להחזיר את פוריותה של אישה שגילתה שהיא עקרה,
ליפעמים הדבר היחידי שאפשר לעשות הוא להיתגבר ולתת לזמן לעשות את שלו.''
הרגשתי שלאט לאט היא מצליחה לקלף מעליי כל מגן אפשרי שבמשך החיים שלי ערמתי על עצמי.
''אבל את יודעת מה תמיד אפשר לעשות? אפשר לדבר. אפשר לבכות. מותר לך ליבכות, ניקיטה, אני מבטיחה לך
ששום עולם לא ירחב בגלל זה!''
באותו הרגע כבר לא יכולתי לשאת יותר את כל הכאב שנצבר בתוכי, ופרצתי בבכי מר וקולני.
ג'ודי חיבקה אותי חזק, ולא הפסיקה לומר 'זה בסדר, זה בסדר. אני כאן'.
''למה לעזאזל? למה?!! ג'ודי, אני לא רוצה שהוא ימות, אני לא רוצה שהוא ימות...'' יבבתי שוב ושוב תוך
כדי שדמעות ענקיות זולגות מעניי, שורפות את לחיי שנפצעו קלות משברי הזכוכיות.
''אני אוהבת אותו ג'ודי, והוא חולה, חולה בסרטן, והוא ימות, כי הוא כל כך מושלם, הכל היה מושלם,
אבל משהו היה חייב להרוס את הכל!!!''
ממש צרחתי שם, בין זרועותיה.
היא לא הרפתה מאחיזתה, רק חיבקה אותי וליטפה את ראשי.
זו הייתה הפעם הראשונה, מזה כמעט חמש שנים, שאני בכיתי כאילו קרעו לי את הלב.
מגע יד חמימה על לחיי העיר אותי ברכות משנתי.
''אאוץ', הצוואר!'' פלטתי צעקה.
''אוי... הוא בטח נתפס לך כי ישנת על הספסל הקשה הזה... בואי, אני אעסה לך אותו''
''מה? לא, מאמא, לא... דיו (אלוהים), הראש שלי מתפוצץ...''
''זה בגלל כמויות האלכוהול ששתית אתמול. בואי אליי טסורו, שימי עליי ראש.''
כן, כך היתעוררתי אל הבוקר האיום ביותר בחיי.
אלא אם כן, כמובן, כאב צוואר איום, כאב ראש שגורם לך לרצות לכרות אותו מהצוואר (המאוד כואב שלך),
ניחוח ניפלא של בית חולים וידיעה שאח שלי חולה נחשב אצלכם לכיף לא נורמלי.
כן... מי שיודע, שזה פחות או יותר רק אמא שלי, ליה, ואחות של אמא שלי - דודה רוזה,
אומרים לי שאני מאוד פסימית, שאילו רק בדיקות ראשונות ושהסרטן של טוני הוא סרטן עם סיכויי החלמה גבוהים.
הם מדברים שטויות, כולם שם מדברים שטויות.
אמא שלי לטפה את ראשי שהתפוצץ מעל כתפיי.
פשוט ישבנו שם, אני והיא, ולא אמרנו מילה.
לא ידעתי מה אני עושה בבית החולים, לא זכרתי כלום כימעט מהלילה הקודם,
וגם קצת כאבה לי היד.
היו לי הרבה שאלות, שאלות שמילאו את ראשי, אבל העדפתי לשתוק.
לפעמים עדיף פשוט לשתוק.
קמתי אל בוקר חדש, כשרק אני וליה בבית.
אמא בבית החולים, עם טוני. אני מניחה שיש לכם הרבה שאלות, אתם בטח חושבים
שזה מטורף שאני בקושי מדברת על טוני, ועל איך שטוני מרגיש, ומה קורה איתו בעצם.
טוב, אני פשוט לא רוצה להתעסק בזה יותר מדיי.
זה סתם גורם לי כאב, במילא אני חושבת על זה כל דקה במשך היום, אז למה גם להיתעמק בתוך כל הפרטים?
אני רק יכולה לומר שהוא עדיין לא מאושפז, אבל הוא עובר המון המון בדיקות.
הלכתי אל חדר האמבטיה והבטתי בהישתקפותי.
נראתי מחריד למדיי, אם להיות כנים וישירים.
הלחיים שלי היו פצועות מעט, ועיגולים שחורים עיטרו את עייני כצועקים 'את חייבת לישון!''.
אבל הכי נורא, השיער שלי.
באותו הלילה כשחוויתי משבר, חתכתי את השיער עד הסנטר בערך.
זה היה מצחיק, כי השורשים הג'ינג'ים שלי כבר הגיעו לי עד העיינים בערך וכל השאר עד לסנטר היה כחול,
אז השיער שלי היה חצי כתום חצי כחול. פלטתי ציחקוק.
שמעתי מאחורי פסיעות קטנות, והסבתי את ראשי לאחור.
''רוטולו, הו סטה... פואוי צ'וקולאטו?'' (לחמנייה, אני צמאה... אפשר שוקו?)
כן... אל תישאלו, אחותי קוראת לי בשמות מוזרים ביותר. בין היתר 'לחמנייה'.
''ברור פולצ'ינו (אפרוח), בואי אליי.''
הרמתי אותה ביידים והלכתי איתה אל המטבח.
''רוטולו, יש לי שאלה.''
הכנתי לה השוקו. לא רציתי כל כך לדבר איתה, כי היא בטח רצתה לישאול אותי שאלות על טוני ומה שקורה בזמן
האחרון, וממש לא היה לי חשק.
אבל ידעתי שבסך הכל היא מאוד מבולבלת ומפוחדת, ליראות את ככה את האחים הגדולים שלה, בעצם המגנים שלה,
כל כך חלשים... טוני עם כל הבדיקות, ואני עם השטויות שלי שאני הולכת ומשתכרת...
מישהו חייב להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל בסדר.
''כן, פולצ'ינו, מה יש?''
הבאתי לה את השוקו, ולי את התה שלי עם החלב והיתישבתי בשולחן מול ליה.
''עם מי טוני יתחתן?''
היא לא שתתה עדיין, רק החזיקה את הכוס בידיה הקטנות והביטה בי בעיניה המהפנטות.
''טוב, טוני צעיר עדיין... אני לא יודעת עם מי הוא יתחתן.''
כימעט נחנקתי כשאמרתי את זה.
''מה, טוני צעיר? אז למה אמא מרשה לו לינהוג?''
''הוא אוליי גדול ומבחינה חוקית מותר לו דברים מסויימים, אבל הוא נחשב עדיין צעיר בכדי להיתחתן''
תהיתי לרגע איך עשוייה להראות החתונה של טוני.
''את קטנה כדי להיתחתן?''
''ליה, רק שתית שלוק מהשוקו שלך וכבר קיבלת סחרחורת?''
''אני יודעת שאתם באותו הגיל..!''
''אז למה שאלת?'' צחקתי והיבטתי בה.
היא כל כך תמימה. יש בה תמימות כזאת... איך אומרים באנגלית?
טוב שכחתי, בכל מיקרה באיטלקית זה יפה יותר - פויורו.
כן, נכון... נו, טהור. יש בה תמימות טהורה.
היא אפילו לא דואגת טיפה לטוני, מבחינתה הוא האח הגדול והחזק שמתגבר על הכל.
ליפעמים אני מצטערת שלא ניצלתי את אותם הזמנים שהייתי רק ילדה תמימה בת חמש...
נו מילא, הרי תמיד ניזכר בדברים כשמאוחר מדיי.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author