גשם טיפטף קלות על ראשי. היה קר, אבל קר מהסוג הזה שאני אוהב. לא קור שמקפיא את העצמות, שמשתק
את השרירים ומגביל את תנועות גופיינו מהרעד שחולף בו.
מי שאוהב קור כזה, הוא פשוט מזוכיסט.
אני מדבר על קור... קריר. קור עדין. קור שמעמיד את השיערות וגורם לגל אנרגיה לעבור לך בדם,
ולריענון בכל הגוף.
ואת השאר, אתם כבר מכירים.
לרוץ. לברוח. לברוח הכי מהר שאפשר, לרוץ ולתת לגוף שלי לקחת אותי על כנפי הרוח שבגבי.
לברוח מהחיים. לברוח מהצעקות. לתת לאדרנלין לשגע את המוח, ולרגליים כוחות עצומים.
אני טס, אני מגיש שאני מפלח את האויר בצורה שהוא ממש דוקר בפני.
אני רק עם חולצה קצרה, וג'ינס.
לברוח... הם לא יתפסו אותי. הם אף פעם לא תופסים.
אני אמן כשזה נוגע להיתחמקויות ממשטרה. אני לא אתן להם להגיע אליי.
היגעתי אל הפארק כולי מתנשף, ונישכבתי על השדא הרטוב.
נשמתי עמוק, וכל פעם שנשפתי אויר יצאו אדים מפי.
הגשם הפסיק, ורק רוח קרירה ושקט מופתי הציפו אותי.
פקחתי את עייני, והיבטתי בכוכבים.
אני יודע, שזה אוליי הדבר הכי לא קשור בעולם עכשיו, וזה כניראה יישמע ממש דפוק...
אבל כשאני מגיע אל המקום הזה אני אוטומטית חושב עליה.
יצא לי לחשוב הרבה על מה שקרה אותו הלילה, שהתחיל בצורה מושלמת וניגמר בצורה איומה...
מנשיקה ענוגה, עם שפתיה הרכות, ומגע ידה המלטף את גופי - אל הזעקת רופא אל אחיה הגוסס.
וכבר חשבתי על זה מספיק, עכשיו כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה... אוף, אלוהים, אני כל כך שונא את זה.
מה פיתאום ילדה מטומטמת זה מה שמעסיק לי את המוח?!
זה כל כך דפוק... כל הסיפור הזה.
הניקיטה הזאת רק עושה לי רע, אני רק חושב עליה כל היום, וכשהיא כימעט בכתה שם כשאח שלה איבד הכרה
אני ממש דאגתי לה, אני לא רציתי שהיא תהיה עצובה!
אין לי מושג מה עובר עליי אבל אני חושב שאני לאט לאט מאבד את זה.
וב''זה'' אני מתכוון את השפיות שלי.
אבל אין מה לומר... ניקיטה, היא... היא הדבר הכי יפה שאני ראיתי בחיים שלי. יפה מכל הבחינות, גם מבפנים וגם מבחוץ...
למרות שגם על איך שהיא נראת אין בכלל מה לדבר.
יש לה עיינים ירוקות, ירוקות מושלמות שאתה מרגיש שאתה צף בתוכן.
יש לה הגוף המדהים הזה... אני אפילו לא מסוגל לתאר כמה שהגוף שלה מושלם.
הרגליים הארוכות והיפייפיות האלה, והיידים הענוגות, העור החלק... הנמשים המקשטים את כתפיה ולחייה.
השיער, עם ריח משכר שאתה רק רוצה ליטבוע בתוכו.
אבל הכי הכי מדהים? זה החיוך הזה... החיוך הזה גורם לי לשכוח הכל, החיוך שלה גורם לי לחייך בעצמי...
היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים.
רואים מה קורה לי?! אני מדבר כמו איזה איזה סופר מיימי הביינים שמתאר מראה של נסיכה מחורבנת...
הנסיכה ניקיטה. הנסיכה ניקיטה...
היא יכולה להיות נסיכה. היא בטח לא תירצה, בכל מיקרה. היא לא אוהבת נסיכות וכאלה דברים. היא אוהבת...
היא אוהבת את ג'קי. ג'קי זה הסקסופון שלה. היא קוראת לו 'היא', בלשון נקבה, משום מה,
אבל זה רק בגלל שהיא משוגעת.
היא משוגעת באופן חמוד.
אוי לא.. הינה אני שוב מתחיל, כמה ניפלא.
מחשבותיי ניקטעו למשמע צעדים. הלב שלי קפא, ומשום מה פחד הציף אותי, לא זזתי מהמקום.
הרגשתי שמישהו עומד ממש מעל ראשי.
עצמתי את עייני, מי שזה לא יהיה הוא בטח יחשוב שאני עוד איזה שיכור מחוסר הכרה וילך לדרכו.
מעניין אותי אם כבר בשלב הזה קלטתם מי זה היה, כי לי באופן אישי לא היה מושג אז.
''זה בסדר, יקירי, אני יודעת שאתה ער''.
כן, זאת הייתה היא. האחת והיחידה.
הייתי כל כך מאושר, מאושר ליראות אותה שם, מתיישבת ליידי, יפייפיה וענוגה.
היתיישבתי לידה, אבל היא לא הביטה בי.
היא ישבה וטמנה את ראשה בין ברכיה, כשרק עייניה הציצו, משחקת בחתיכת דשא בין אצבעותיה.
ליטפתי את שיערה, והיסטתי אותו מפניה.
היא הרימה את ראשה, ושמה חתיכת שיער מאחורי אוזנה.
''כן, השיער שלי... אני יודעת שאני נראת... -''
''את יפייפיה''
פלטתי בקול רם את מחשבותיי, וכששמתי לב לכך היסמקתי עד האוזניים.
היא הביטה בי.
המבט שלה היה תעלומה. היא נראתה אבודה... היא נראתה כאילו היא נושאת את כל העולם על כתפיה,
היא נראתה כאילו היא עייפה, עייפה מהעולם הכבד הזה. היא כאילו מייצגת את כל מה שאני לא - דאגה, אחריות כלפי אחרים...
היא קרבה את ידה והניחה אותה על לחיי, וליטפה אותי.
קרבתי אליה, וכרכתי את זרועי סביבה, כאילו מגן עליה מפני כל הדברים שרק מעיזים ליגרום לה עצב.
הרגשתי שהחולצה שלי מתרטבת, לאט לאט.
הושטתי את ידי אל הסנטר שלה והיסטתי את פניה הרטובות כלפיי.
היא נראתה כל כך הרסה ושבורה, היא נראתה כל כך לא כמו שהיא נראת כרגיל.
היא לא הייתה חזקה, פיזית ונפשית, כמו תמיד - היא הייתה חלשה, והיא כאילו צעקה אליי שאגן עליה.
קצה אפי נגע בקצה אפה, ורק היבטנו אחד בשני.
''ניקיטה... אל תחשבי שאם את תפסיקי לידאוג אז כל העולם יחרב. לידאוג לגבי כל דבר כל הזמן
זה אפקטיבי כמו לנסות להבין נוסחה בפיזיקה על ידי מדידת כובעים.''
''הממ... תמיד היית כזה?''
היא דיברה בקול שקט, אך פלרטטני במקצת.
''ששש... זה לא הזמן לשטויות שלך. אני רציני בקשר לזה, את חייבת להניח לאנשים לטפל בעיניינים שלהם בעצמם.
אני מניח שאח שלך לא במיטבו, או שמא המצב בבית זה מה שמפריע לך, או בעצם כל בעיה אחרת שיכולה להיות לך
מטרידה את ראשך עכשיו... בעצם, מטרידה? הייתי אומר מכרסמת אותך מבפנים.
את באמת חושבת שאם תידאגי הדברים ייפתרו? תשתחררי, תחיי את הרגע, תהיה חסרת אחריות ליפעמים.''
היא כיווצה את עייניה והיתרחקה ממני מעט, אך לא מספיק בישביל שידי לא תהיה כרוכה סביב כתפה.
''אתה יודע יקירי, החיים הם בדיחה אכזרית, והמוות הוא שורת המחץ.
אתה תיצחק והעולם יצחק איתך, אתה תבכה והעולם יצחק חזק יותר... אין מה לעשות, לא משנה מה נגיד לעצמינו
וכמה שננסה להכחיש אנחנו נהיה חייבים להיות אחריים כלפי המעשים שלנו והסביבה שלנו בכדי להצליח לחיות''
פתאום שמעתי מאחורה צעדים.
''טיילר? אאהה.. זה אתה שם?''
היסתובבתי למראה ילדה צנומה, עם שיער שחור וחלק עד המרפק בערך.
היא הייתה לבושה במעיל יוקרתי כזה, ראיתי שאמא שלי היסתכלה על אחד כזה בדיוק מגזין אחד. הוא הגיע לה כמעט
עד הברכיים והיה מכופתר עד שדיה.
היא נעלה מגפיים גבוהות, וכובע צמר היה לראשה, כשידיה עטופות הכפפות בכיסים.
ניקיטה ואני היבטנו בה, אך כניראה בגלל החושך היא לא יכלה להבחין שאני לא מי שהיא חשבה, והיא רכנה אליי
עד שפניה היו סנטימטרים ספורים מפניי.
אני לא ציפיתי לזה, אבל זה היה פשוט מדהים.
היו לה העיינים המדהימות ביותר שראיתי בחיים שלי, פשוט ענקיות, אני בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה.
הן היו שחורות כמו פחם, שחור שניראה כמו חור שחור שייבלע אותך אם תהיה קרוב מדיי,
וסביב האישון הקטן שלה היה עיגול בצבע זהב, שכמו השמש הוציא קרניים קטנות כלפי חוץ.
ושוב, עשיתי את זה, אמרתי בקול רם את מחשבותיי.
התאורה של פנס הרחוב הקרוב רק גרם למראה הזה להיות עוד יותר מדהים.
''הולי שיט, איזה עיינים!''
''הוו.. אני מצטערת, אתה לא מי שחשבתי שאתה... לא היתכוונתי לחדור למרחב הפרטי שלך ככה... אני אאה..''
היא נשמעה מבוהלת, כניראה שהיא לא רגילה שאנשים שצמודים לפנים שלה צועקים 'הולי שיט'. איזה מוזרה.
''זה בסדר, לא קרה כלום...''
הייתה שתיקה. הילדה עם העיינים המוזרות ישבה על ברכיה ונעצה בי מבט מהפנט.
ניקיטה הביטה בה במבט עויין במיוחד, משום מה. עמוק עמוק בלב, קיוויתי תיקווה קטנטנה שאוליי ניקיטה קצת מקנאה
שאני מתלהב ככה מילדה אחרת.
אני רק ישבתי שם, והלחץ שהשתיקה הזאת יצרה הצית בי חשק עז לסיגריה.
הוצאתי אחת מהחפיסה, והידלקתי אותה.
''אתה מעשן'' הילדה המוזרה אמרה בטון חלול.
לא, באמת? וואו, פשוט גאונות לשמה.
''למה, את לא?''
''- נו באמת, אתה לא ברצינות חושב שהמותק של אבא'לה תעשן, נכון?! הישתגעת? היא ילדה טובה. האומנם, חמודה?''
ניקיטה היתפרצה לדבריי ודיברה בטון עוקצני ביותר. משום מה היא שנאה את הילדה ההיא. נו, אבל ניקיטה היא תעלומה.
''מה?! את.. אני לא מאמינה...'' הילדה אמרה בטון פגוע ומופתע.
היא קמה על רגליה במהירות, היתרחקה כמה צעדים, ואז היסתובבה אלינו.
''את יודעת, יש הרבה אומץ לדבר ככה. לא עשיתי לך כלום ואת מדברת מלוכלך. אבל זה בסדר, כי מי את בכלל?
עוד זונה שחושבת שהיא יותר טובה מאחרים!''
היא ממש צעקה את זה, וברחה משם מהר ככל שיכלה.
''כן, מי אני בכלל... עוד זונה...'' ניקיטה מלמלה לעצמה בטון לא מובן.
אני כל כך שונא דברים כאלה, כמו מה שקרה עכשיו. כל כך מוזר, ומהיר.
ניקיטה הביטה בי והמבט שלה היה כל כך מפחיד שלרגע חשבתי אוליי כדאי לי להיתרחק כמה צעדים.
היא חטפה את הסיגריה מידי, קמה על רגליה והעיפה אותה רחוק ככל שיכלה.
''מה?! למה?''
כל כך נהנתי מהסיגריה הזאת, לעזאזל!
''אתה מנסה ליצחוק למוות בפרצוף, הא?! כאילו שלא חסר אנשים שכן עומדים למות אבל היו עושים הכל כדי לחיות,
ואתה בא ועושה הכל רק כדי לא לחיות?! אין לך טיפת בושה, תגיד לי?
והכל תחת האמירה 'זה כיף, זה סטלה, זה טוב', נכון, ילד קטן וטיפש שכמותך?
פשוט לא ייאמן איך אנשים מתנהגים... תיתבגר כבר, קארול!''
והיא הותירה אותי שם המום למשמע אוזניי.
הדקות האחרונות היו מוזרות כל כך, כימעט מוזרות כמו ההרגשה שחווים כשלוקחים LSD... רק שזה אחר קצת.
הדבר המוזר הבא שסיכם את הלילה המוזר מאוד הזה,
היה מה אם לא הודעת אסמס מדיאנה.
דיאנה מזכירה לי כמעט באופן קבוע את ההסתייגות שלי מאהבה והיתאהבות.
ניקיטה לעומתה, רק גורמת לי לחשוב שאהבה זה דבר יפייפה.
לעזאזל.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author