אתם מכירים את ההרגשה שכל העולם מסביב חיי, ומתרגש, ובוכה, וצוחק, ומתאהב, ומתחדש,
ולא עוצר לרגע, ורק אתם.... רק אתם תקועים, עומדים במקום, לא ממשיכים בחיים, כי אתם לא שלמים? לא יודעים בכלל מה אתם רוצים?
מה בכלל אמורים לעשות כשמרגישים את ההרגשה האיומה הזאת, של פיספוס תהומי?
כאילו... החיים שלי עומדים במקום.
החיים שלי... הם בכלל לא חיים.
אני כבר שחכתי מה ההרגשה של אושר אמיתי, שחכתי מה ההרגשה של צחוק אמיתי, צחוק שכשאתה צוחק אתה שוכח מהכל...
כבר שחכתי מה ההרגשה של להיות אדם, שחכתי מה ההרגשה של להרגיש קיים.
כבר נימאס לי משיגרת החיים הזאת... כל יום נראה בדיוק כמו הקודם לו.
אתה הולך ברחוב, כשטיפטוף קל טופח על קודקודך.
אתה מנסה בכל הכוחות, כל הכוחות המעטים שנותרו לך רק לנסות לישכוח ולנסות להנות מהאויר הקפוא...
אתה חושב על הרבה דברים.
אתה חושב האנשים האלה שמעולם לא הצליחו לשמור לעצמם סודות, וצרות, תמיד היו צריכים ליפרוק מהלב ולספר.
אתה לא מבין אותם, אבל אתה ממשיך בכל זאת.
אתה הולך ומנסה לישכוח, אבל אז אתה מבין שאם תנסה כל כך חזק לישכוח בעצם לא תוכל להוציא זאת מהראש שלך,
ואז כמו קסם אחרי שהבנת את זה מחשבותיך נודדות אל נושאים אחרים לגמרי ואתה שוכח.
אתה מחייך לעצמך כשאתה ניזכר בילדה ההיא בבת הספר שניסתה להחליק על סקייטבורד וכמעט נפלה לתוך המיזרקה.
המחשבה הזאת מובילה אותך אל המורה שלך לסיפרות, שהיום שיבחה אותך מול כל הכיתה על החיבור המדהים שהיגשת ליפני שלושה שבועות.
אתה ניזכר במבטים הצורמים. כאילו אם טוב לי, אז להם רע. או ההפך. אבל הם לא יכולים להמשיך להיתקיים אם כולנו נהיה שמחים.
אתה ניזכר בהרגשה שבוחנים אותך ללא הפסק, אתה ניזכר פיתאום במה שמקודם כל כך ניסית לישכוח.
פיתאום אתה קולט שאשכרה שחכת את מה שניסית לישכוח, אף רק למספר דקות תמימות,
ואתה מרגיש גאווה וחיוך קטן עולה בקצה שפתיך.
פיתאום אתה שוכח שוב.
וכך שוב, ושוב, ושוב.
כל שנה. כל חודש. כל שבוע, ויום, ושעה, ושנייה.
כל הזמן.
אתה אומנם מתרגל לזה, אבל אתה לא מסוגל להשלים עם זה.
ואתה כל כך, אבל כל כך מתגעגע.
*
אתה יודע, יצא לי לחשוב על זה הרבה.
נכון יש את כל האנשים האלה...? כל האנשים האלה שחיים את החיים שלהם, טוב, תחת 'השגחת' ההורים שלהם?
הם נהיים עורכי דין - כי ככה ההורים שלהם מצפים, והם לא יוצאים מהארון, והם חיים בשקר חיים שלמים מבלי אפילו ליפצות פה,
מפני להם זה נראה נורמאלי, ככה הם חונכו וככה גם יחנכו כניראה את ילדהם,
וגם הם בטח יצפו מהילדים שלהם לחיות בנתיב מסויים ושאפילו לא יעזו לחשוב ליסטות ממנו.
אני לא מחשיבה את זה למזל גדול במיוחד או משהו כזה,
אבל ממני מעולם לא היו ציפיות כלשהן או דרישות לנתיב מסוים בחיים.
וזה מוזר, בהיתחשב בכך שאני ממעמד גבוה.
מעמד גבוה... אני מעולם לא אמרתי כזה דבר על עצמי, ככה אבל אנשים קוראים לי כל הזמן,
ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות אדם לקוי ולא להיות מושפעת מהסביבה!
אלוהים, החלקת על השכל, טום?
נו באמת. אבל אתה... אתה לא היית עושה זאת, נכון?
לך, למשל, לא אכפת מה אומרים. וגם לא אכפת לך מה חושבים, ומה מחליטים,
אתה בעולם שלך... בעולם הקסום והמושלם שלך.
אתה יודע, מעולם לא סיפרתי לך, אבל מאז שאני קטנה אני החלטתי, אם וכשאר יהיו לי שתי בנות,
ליקרוא להן פלורה ופאונה.
אתה יודע, כמובן, מה פירוש המילים האלה, אבל אני אזכיר לך... ואוליי גם קצת לי.
פלורה משמעותה עולם הצומח, ופאונה משמעותה עולם החיי.
שני הדברים היפים האלה שאני כל כך אוהבת.
אתה חושב... שטיילר יאהב שמות כאלה? כי, בכל זאת, הוא מצייר דברים כמו טבע וצומח...
כלומר, הוא אוליי מצייר עוד דברים, אבל אני... לא בדיוק יודעת על זה או משהו.
אה, והיום הקבוצה שלנו הפסידה לבית הספר המזדיין הזה מפלדלפיה.
כמו שתמיד אמרת - 'אף פעם אל תמעיט בערכו של האויב שלך'.
טוב... אני כבר דיי צריכה ללכת...
אמא חזרה הבייתה מוקדם (פיספסתי משהו?!),
והיא קוראת לי ולהולי לאכול.
ו... רק שתדע שגם הולי מאוד מתגעגעת, שילשום שמעתי אותה שרה את השיר שתמיד שרת לה כשהיא הייתה עצובה...
אז, אל תחשוב שהיא שחכה אותך. היא רק מעמידה פנים.
אגב, אני מצטערת שלא כתבתי לך כבר מיליון שנה, אני אפילו לא יכולה לתאר כמה אני כועסת על עצמי,
אבל לא הייתה לי אפשרות בזמן האחרון לבוא לכאן למקום שלנו, הולי לא הפסיקה לשגע אותי אם הפרוייקט הזה שלה על 'המשפחה ועודותיה'.
ביי אח יקר שלי...
אוהבת ומתגעגעת אליך כל כך, עד כדי כאב,
קימברלי.
*
היגעתי הבייתה, ומה שמצאתי היה בהחלט לא צפוי:
'הי קימי,
אני והולי לא בבית, הולי שברה את את הרגל שלה
כשהייתה בבית הספר ועכשיו אנחנו בבית החולים.
אל תידאגי, זה לא רציני, זאת פציעה יחסית קלה והיא תהיה בסדר גמור.
אני לא מצליחה ליתפוס אותך בטלפון אז בבקשה תיתקשרי אליי כשתיראי את הפתק הזה,
מצטערת שככה אני מודיעה לך אבל לא הייתה לי שום דרך אחרת.
אוהבת, אמא.'
כן, ממש. כשהאמא ההיסטרית שלי תתחיל להגיד על דברים כמו הרגל השבורה של אחת הבנות שלה
ש'יהיה בסדר גמור' אז עיזים יתחילו לנחות עלינו מהשמיים.
היא משקרת לי כי לא רוצה שאני אדאג, אבל בלב שלה היא עוד שנייה מתפוצצת מדאגה.
אמא... למה את כל כך ברורה מאליו?
''אמא?''
''קימי! איזה מזל שהיתקשרת, כבר מלא זמן ש -''
''כן, אמא, בסדר. מה קרה? את מוכנה להסביר לי? איפה הולי?''
''אל תידאגי, זו לא פציעה רצינית כל כך, אבל הרופאים אומרים שהולי תיצטרך להישאר בית החולים לשבוע וחצי, גג שבועיים''
''מה?! בדרך כלל הם לא מחזיקים אנשים בבית החולים רק משבר ברגל...''
''כן, אבל הם אומרים שזה רציני מהרגיל, לא ממש הבנתי... נו, בקיצור אל תידאגי''
''אמא, אם מישהו צריך להרגע זאת את.''
רק שתדעו, הטון שלה היה הפוך ממה שאמרה - מה שהסגיר את זה שלמרות שהיא אמרה דברים מרגיעים היא הייתה בפאניקה.
פיתאום בלי שום אזהרה היא התחילה לבכות לי בטלפון.
''קימי, אם זה יותר רציני ממה שהם אומרים? אני לא מבינה אותם, הם אומרים כל מניי שמות מוזרים ודברים רפואיים שאני לא מבינה בהם ואין
לי מושג מה לעשות והולי שם בחדר ההוא והם לא נותנים לי להיכנס הנבלות האלה!''
''אמא, זה בסדר, רק בואי לאסוף אותי אוקיי?''
''הישתגעת?! את רוצה שאני אשאיר כאן את אחותך לגמרי לבד?''
''אמא, במילא את לא יכולה ליראות אותה!''
''אני מזמינה לך מונית''
''שיהיה... רק תעשי את זה עכשיו!''
''אוקיי, בסדר! אל תיצעקי!''
''בסדר, סליחה...''
שתקתי לרגע ולקחתי נשימה עמוקה.
''ואמא, אאמ... אל תידאגי, פציעה ברגל בדרך כלל זה לא דבר מסוכן.''
היא נרגעה טיפה וקינחה את אפה, יכולתי לישמוע זאת.
''אוקיי... טוב, אני צריכה לנתק עכשיו. תזמיני לך פיצה או משהו, יקח קצת זמן עד שהמונית תבוא.''
''אני לא רעבה''
''את צריכה לאכול, אז אם לא פיצה לפחות סנדוויץ'''
''אל תידאגי''
''טוב, אז... ביי חמודה''
''ביי.''
גיחכתי רק מהמחשבה שילדה עדינה ו''בובתית'' כמו אחותי יכולה לשבור רגל...
כלומר, ברור שהיא יכולה, היא עשוייה מחרסינה והכל, אבל מה כבר היא יכולה לעשות שייגרום לה לשבור עצם?!
אוליי מישהו בטעות נשף עליה והיא עפה לתוך שיח.
או אוליי מישהו היתעטש והיא ניבהלה וקפצה מהחלון.
או אוליי החבר התורן החדש שלה 'חתיכי' (ככה לפחות אני קוראת לו, אבל השם שלו זה ג'סי.) ניפרד ממנה
והיא היתעלפה והיתגלגלה במורד מדרגות.
מה שמזכיר לי, דווקא עם הבחור הזה היא מחזיקה מעמד יפה.
הם נראה לי כבר איזה שבועיים ביחד, והולי לא מפסיקה לפטפט עליו לשנייה. אוליי שבועיים נראים לכם קצת, אבל בישביל מישהי
כמו הולי זה השג מרשים למדיי בהיתחשב בכך שאחרי דייט שני היא כבר מוצאת את כל הסיבות לקרוא ל'קורבן' בן זונה.
היא אומרת שהוא מעשן כמו קטר, אבל זה לא מפריע לה בכלל.
היא גם אומרת שהוא מנשק מעולה.
אני בחיים לא ראיתי אותו, מוזר אבל דווקא אותו היא לא הביאה הבייתה (עדיין).
ג'סי קארול קוראים לילדון הזה... אני משוכנעת מיליון אחוז שהוא בכלל לא מודע לכך שהחברה שלו עכשיו בבית חולים.
כעבור כמה דקות שמעתי ציפצוף, ויצאתי החוצה אל המונית שחיכתה לי.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author