אלוהים, רק אלוהים יודע כמה ניסיתי להחניק את הדמעות.
ידעתי שאני חייבת להיות חזקה, ידעתי שאסור לי להראות לו חולשה.
הגרון שלי כל כך שרף והמחנק כל כך צרב, בעוד שהעניינים שלי מתמלאות דמעות ואני רק מתפללת שהוא לא יבחין בכך,
מקווה שאם אפקח אותך לרווחה הן יעלמו כלא היו.
בקושי הצלחתי להביט בו...
הבושה, הכאב, וההרגשה שאני סוג של מפלצת איומה לא עזבו אותי, לא הניחו לי לרגע.
מצחיק... ולחשוב שרק רגע לפני היגעתי למסקנה שהחיים שלי הם דווקא דיי בסדר...
הקול שלי נישמע נורא, כמו קרפדה זקנה המנסה לכרכר בקולה הצווחני והצורם.
הרגשתי יובש איום בשפתיים, ליקקתי אותם ללא הפסק, אבל הן התייבשו כל פעם מחדש כבמטה קסם.
אך ידעתי שלמרות הכל, אסור לי להראות לו שאני חלשה.
אומנם תחת כל המסכות אני בסך הכל רכיכה עלובה ופגיעה, אך למזלי המסכות הללו הן היחידות אשר מרסנות אותי מלהיתפרק כל פעם מחדש... בדיוק כמו במקרה הזה.
ללא כל ההצגות האלה אני כבר ממזמן הייתי מעיין חיי, נושם והולך על שתיים אשר מזרים נוזלים מהעייניים כמו כל מעיין אחר בטבע.
תהיתי אז למה הכל חייב להיות נגדי, פאקינג נגדי, ולמה זאת מין שרשרת שחוזרת על עצמה –
כל פעם שדברים מתחילים להיסתדר קורה דבר איום ונורא שמפיל אותי לקרשים.
ככה לפחות הרגשתי באותו הרגע.
וכן, רק אלוהים יודע כמה אני שונאת שקרים, צביעות והעמדת פנים. מצד שני זה או זה או כלום.
נסו אתם לחיות את החיים שלי,
אבל תנו לי להבטיח לכם שלא תישרדו דקה אחת מבלי לערום עליכם כמות מסכות שלא תבייש גם את אל פצ'ינו,
לא שאתם יודעים מי זה בכלל.
וטוני? טוני הוא אחר, אחר לגמרי.
אנחנו כל כך שונים בפנימיות שלנו שיחד אנחנו כמו אדם אחד – כל כך שונים שאנחנו משלימים אחד את השנייה,
מפצים על הפגמים אחד של השנייה, תומכים במגרעות אחת של השני.
האהבה שאנחנו חולקים היא אהבה כה עצומה, אהבה ללא תנאים או גבולות.
הוא לא מאמין במסכות.
הוא מאמין רק באמת שלו, הוא מאמין שצריך להיצמד אל מה שנראה בעייננו נכון,
ועם כמה שהוא נדיב, ואיכפתי, ורק נותן מעצמו לאחרים, הוא גם יודע מתי להיתחשב בעצמו ובצרכים שלו.
ואיכשהו תמיד כשהוא מסביר את עצמו למה לדעתו מגיע דווקא לו את מה שהוא רוצה ולא למישהו אחר,
זה נשמע כל כך הוגן והגיוני.
הוא תמיד צודק, והכל אצלו מחושב. הוא לא פועל בקלילות דעת, ואף פעם לא יעשה מעשה פזיז וחסר מחשבה.
הוא לוקח דברים בפרופוציה, משהו שלא כל אחד מסוגל לעשות.
הוא תמיד כה רגוע.
אך בנוסף לשלווה והרוגע, יש בו גם כוחות פנימיים עצומים שלא ייתוארו.
אני לא מצליחה לדמיין את עצמי בלעדיו...
הוא היחידי שתמיד החזיק אותי על הרגליים, מתפקדת, ואני אפילו אעיז ואומר מאושרת.
אבל יש פעמים בחיים שאתה נאלץ להיות חזק בדיוק איפה שאתה לא.
אתה צריך להיות העמוד התומך של אותו אדם שנהג תמיד להיות שם בישבילך.
וזה מפחיד, וזה כואב, וזה קשה.
האדם שתמיד הצטייר כגיבור אמיץ, שתמיד ידע מה לעשות וגם תמיד ידע מה נכון ומה לא, בעצם בחצי השני שלי,
וגם החצי החזק שלי – חסר כל כוחות... חסר כל רוח חיים.
הוא נואש, חסר תיקווה.
זה כבר יותר מדיי קיצוני בכדי שיהיו לו הכוחות להתמודד ועוד אחרי זה לשדר לנו ביטחון ולהחדיר בנו תקווה.
ואני מבינה אותו. כי הוא לא סופרמן... אין לו כוחות על. אומנם תמיד חשבתי שזה נכון, האמנתי בזה בכל ליבי,
אבל עכשיו... מתנפצת לי הבועה, כי טוני הוא רק בנאדם. עם חולשות, ופחדים, וחששות.
בדיוק כמוני, בדיוק כמוכם.
הוא אחד מהדברים שבישבילם אני חייה ונושמת, וממשיכה לאהוב, ולהתאמץ ולנסות,
ואני אעשה כל מה שיידרש רק בכדי שהוא לא יתייאש, בתקווה וזה לא מאוחר מדי.
הוא נראה חלש, נכון, אבל הוא באמת חזק. אני יודעת את זה.
זאת אני החלשה... שצריכה להיות החזקה עכשיו.
וליפעמים אני תוהה... מי יהיה שם בישבילי?
מי אם לא טוני יחזיק לי את היד ויחייך אליי חיוך אוהב ומלא תקווה שימלא אותי ביטחון?
אם לא היום הזה בפארק בו ניפגשנו, אינני יודעת מה הייתי עושה.
לולא ג'סי, כניראה שבשלב הזה כבר הייתי מתפגרת מרוב כל הדברים שאני עוברת עכשיו.
הוא האדם מאחורי כל החוזק שבי, אותו האדם שעומד מאחורי הילדה שתומכת כרגע בשלוש נשים מודאגות
והיסטריות שאחת מהן היא ילדה בת חמש.
אני יודעת שאין עכשיו כל כך זמן לליה, אין לה מקום כרגע במאגר הדאגה של אמא.
לולא אנוכי שלוחשת לה לה לפני השינה שהוא יהיה חזק מספיק בכדי לעבור את כל זה ושזוהי הינה רק תקופה קשה,
היא לא הייתה קמה בבוקר שאחרי כולה מחוייכת וקופצנית מבקשת מדודה רוזה שוקו עם מרשמלו, וגם שתיתן
להאצ'י, השפן שלה, נשיקת בוקר טוב.
לולא הרכות והשמחה שליה משדרת, דודה רוזה בחיים לא הייתה מסוגלת להרגיע את אימי ולהגיד לה שלפחות אני וליה בסדר עכשיו.
לולא הניחומים וההרגעות של דודה רוזה מאמא הייתה דואגת כפליים ולא הייתה מסוגלת להגיד לטוני שכולנו שם בישבילו ושלא ידאג מבלי לפרוץ בבכי כל פעם שעיינה נפגשות בשקית האינפוזיה.
מבינים? הכל זוהי שרשרת.
והכל מתחיל בג'סי.
כל המחשבות שמתרוצצות במוחי קצת מקלות על הקושי בלשבת לצידו של אחי החיוור המחייך חיוך רפה ומספר בהתלהבות על האוכל הנוראי שבבית החולים ועל הפירה שהגישו אתמול שנראה כמו קיא,
ועל האחות המהממת שטיפלה בו אתמול כשהיה לו טרנס של הקאות.
עולה לי חיוך מעצם המחשבה שלמרות המצב הנתון הוא מצליח לחשוב על אוכל ובחורות.
אני תוהה אם זהו אופיו של הגבר הטיפוסי, או שמא דרך ליברוח מהמציאות.
אומנם אני ואחי נהיה השנה בני שמונה עשרה,
אך מעולם לא הייתה לו חברה. הוא אף פעם לא ממש כיכב כשזה הגיע לבנות. בדיוק כמוני, מעולם לא היה לי חבר ואני עדיין בתולה.
אבל אני לא יודעת אם טוני בתול... אני חושבת שכן, כי הוא בטח היה מספר לי אם הוא לא היה.
לא ממש הולך לי עם בנים כי הם לא מעניינים אותי כל כך, אבל לטוני לא הולך עם בנות פשוט כי הוא ביישן נורא.
אתם יודעים... אני יודעת שזה נשמע רע ומגעיל, ובבקשה אל תישנאו אותי,
אך העובדה שאני מחייכת לאחי לא מהדברים שהוא אומר אלא ממחשבות בילתי פוסקות על ילד, ילד ושמו
ג'סי קארול, אומר שאני עד כדי כך נוראית...?
אני מקווה שלא, כי זה בעצם מוזר וחדש לי כל העסק הזה.
הוא גורם לי להרגיש מין תחושת ביטחון שעד שפגשתי אותו לא חשבתי שחוץ מטוני יש אדם שיכול לתת לי את התחושה הזאת.
הוא גורם לי להזדהות איתו בכל כך הרבה מובנים. שנינו מרגישים ליפעמים כאילו אנחנו לגמרי לבד בעולם...
וההרגשה הזאת נעלמת כשאנחנו יחד.
יכולתי למלא מחברות שלמות ברגשות שלי כלפיו, שמשום מה אין לי שום הדגרה מדוייקת בישבילם.
באותה המידה אני יכולה להגיד שמה שיש בנינו הוא כל כך פשוט, פשוט ומיוחד, מיוחד בפשטותו.
''ניקי, את איתי? את נראת מעופפת''
טוני ניתק אותי מההירהורים והמחשבות שרצו בראשי.
''מה? אאה, סליחה, וואו... אני מצטערת אני פשוט לגמרי עייפה, תמשיך לדבר אני מקשיבה''
ניסיתי לתרץ את הריחוף שלי כ''עיפות''. טיפ: אל תנסו את זה על התאום שלכם, הוא ידע שאתם משקרים, והוא גם יגיד לכם את זה בפרצוף.
''ניקי... תגידי, יש מצב שאת מאוהבת?'' הוא הביט בי וחיוך קטן ושובב שהאיר מעט את פניו החיוורים.
''מה? הישתגעת? אלוהים, מאיפה אתה בא עם השטויות האלה... התרופות האלה גורמות לך להזיות''
''אהא. כפי שחשבתי. לא סתם מאוהבת, מאוהבת עד מעל הראש.''
נאנחתי וגילגלתי את עייני.
''תגיד לי, מאיפה בדיוק אתה מביא את הדברים האלה? איך אתה מסיק את המסקנות המעניינות האלה, אה?''
הוא צחק ומיהר לענות ''ניקס, את יושבת כאן כבר עשר דקות ונותנת לי לדבר על התחת של מארי בנסון האחות המתלמדת החדשה בעוד כשאת כולך מנותקת מהמציאות ולא מקשיבה למילה שאני אומר, ובתוספת חיוך חולמני! מה לעזאזל אני אמור לחשוב?''
כן, אין מה לומר... לאח שלי באמת יש טיעונים שאי אפשר להתווכח איתם.
הרי יהיה חסר טעם להכחיש שחייכתי כמו מפגרת עכשיו לעשר דקות,
ועוד יותר חסר טעם לנסות להתווכח עם אח שלי על מידת ההבחנה שלו בכל הנוגע למה שעובר לי בראש.
''ו... אומנם הייתי לא לגמרי צלול באותו הערב, אבל אני זוכר טוב מאוד את הילדון ההוא שהיה איתך''
ידעתי טוב מאוד על מה הוא מדבר, ובכל זאת ניסיתי נסיון פתאטי להכחיש את דבריו.
''מה? אין לי מושג על מה אתה מדבר. איזה בחור בכלל?''
הוא העניק לי מבט ציני ביותר שאמר 'תיכנעי כבר, אני נצחתי.'
נאנחתי-רטנתי בכניעה ועצבנות.
''בסדר, בסדר, הבנתי... לפחות היה שווה לנסות''
''טוב מאוד. את יודעת להפסיד ברגע הנכון מבלי להביך את עצמך יותר מדיי. עכשיו קדימה, ספרי.''
היבטתי בו ונתתי לו מכה קטנה בכתף, אומנם בצחוק אבל יכולתי לראות שזה כאב לו.
''את רוצה להרוג אותי או לספר לי על הילדון ההוא?''
''סליחה...''
''אני סולח, עכשיו קדימה לפני שאני מתחיל לאבד סבלנות, ואז זה לא היה נעים!''
''טוב... קוראים לו ג'סי, פגשתי אותו בפארק.''
''הפארק שליד האונברסיטה העירונית?''
''כן, בדיוק. ו.. אין כל כך מה לספר, הוא בן 16, משחק כדורסל...''
פיתאום הוא פרץ בצחוק, אבל לא צחוק מתגלגל כמו תמיד, אלא שקט יותר. עדיין זה הכניס בוא טיפת חיים.
''אלוהים, את יוצאת עם מישהו שקטן ממך בשנתיים?!''
''אני לא יוצאת איתו! מי אמר שאני יוצאת איתו? זאת אומרת... חשבתי אוליי להציע לו לצאת או משהו, אבל..''
''אבל?''
''לא יודעת, בחיים לא עשיתי דבר כזה לפני. בחיים גם לא הייתי בדייט... אני לא ממש מתחברת לזה''
''אחותי, את מוזרה כמו סלט הטונה שמגישים כאן בימיי שלישי.''
''תודה אח יקר שלי, גם אני אוהבת אותך''
''חבל, כי אני לא אוהב אותך''
צחקנו קצת.
לאחר כמה דקות דר. האצ'רסון קטע את צחוקיינו.
''אנטוני ניקולאי ביאנצ'י? אתה הולך עכשיו לכימותרפיה.''
טוני הביט בי במבט מתנצל, ויכולתי לראות שהוא כל כך רוצה להמשיך ולהיות איתי.
''אל תידאג טונס, זה לא מפחיד... אתה תעבור את זה כמו גדול''
''כן... אני יודע''
חיבקתי אותו ואז דר. האצ'רסון ושתי אחיות לקחו אותו מהחדר.
לא ידעתי מה לעשות, אז הלכתי לטייל קצת בבית החולים.
ראיתי אישה אחת שדיברה בקוליי קולות אל מכשיר הטלפון המתקדם שלה, כניראה היא אשת עסקים או משהו.
''כן, אני יודעת... מה? לא, אני מצטערת! הבת שלי בבית חולים עם רגל שבורה, איך אתה מצפה ממני לעבוד ככה?!
אני מצטערת רון אבל אם אתה באמת חושב ככה אז אתה יכול לדחוף את כל העסק לתחת שלך!
מה..? מה?! סלח לי, אבל שום בת שלי לא תופקר ככה בבית החולים לבד כשאני מבלה יום שלם בעבודה,
שיהיה לך יום נהדר, ולך להזדיין!''
אלוהים ישמור, מישהו כאן עצבני...
היבטתי בה קצת בהלם, למרות שזה היה גם דיי מצחיק ליראות אישה שנראת כל כך מכובדת וליידי מין המניין מקללת בקוליי קולות.
היא נאנחה ושמה את הנייד שלה בכיס, כשהיא מעסה את מצחה בעדינות ומכווצת את עייניה. היא נראתה מאוד מוטרדת.
לא זזתי מהמקום, רק היבטתי בה.
פיתאום באה אחות וניגשה אל האישה הצעקנית
''ג'ואן, הולי קוראת לך... היא אומרת שהיא צריכה את הלק הורוד שלה והוא אצלך''
האישה, או ג'ואן, ליתר הדיוק, נאנחה שוב ומילמלה משהו לעצמה.
ההאחות הלכה לדרכה וג'ואן החלה ללכת בכיוון המסדרון לעברי, וחלפה על פני במהירות.
אוליי זה היה חוסר המעש, אוליי השיעמום, ואוליי שמא הסקרנות, אבל התחלתי ללכת אחריה.
אפשר לומר שעקבתי אחריה, כי בעצם ניסיתי שהיא לא תראה אותי.
היא ניכנסה למעלית, אז הייתי חייבת להיכנס איתה.
נסיתי שלא להראות חשודה או משהו, מה שדיי מצחיק, כי איזו סיבה יש לה לחשוד?
היא יצאה מהמעלית, קומה ארבע, ואני בעיקבותיה.
היא ניכנסה לחדר 349 ד', ניסיתי כמה שיותר לזכור את המספר. חזרתי חזרה לחדר איפה שטוני נמצא, 203 ב'.
אני עוד אלך לשם יום אחד, רק כדי לברר מי האישה המסתורית הזאת ומי זאת הבת שלה עם הרגל הפצועה.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author