כשהייתי בן ארבע עשרה, חבר שלי מאט הכיר איזה איש סטלן אחד שהיה מביא לנו כל הזמן מריחואנה ובירה.
קראו לו בובי, והוא היה מין סוג של היפי-מודרני שבא לעשות ביקור בשנות האלפיים משנות השישים מתוך פירצה שהוא מצא ברצף של מרחב הזמן.
הוא כל הזמן דיבר איתנו על ואהבה, שלום בין כל הגזעים המינים והעמים, לד זפלין וג'ויינט.
''תירגע, חבר... החיים יפים, כל כך יפים... כמו הציצים של אמא שלך!'' זה היה מסוג הדברים שהוא היה אומר,
ותמיד היה נקרע מצחוק אחרי זה למשך לפחות דקה שלמה.
הוא היה איש חביב ומצחיק, וכמובן שהוא סיפק לנו מריחואנה ללא הגבלה לגמרי בחינם,
אז למה שלא נאהב אותו? בעצם, למה שלא נרצה לקחת אותו לחופשה חלומית באיים הקריביים במלון מפואר וארוחה רומנטית?
אוקיי, אפשר להיכנס לפרופורציות, אבל באמת שאהבתי אותו. תמיד היו לו עצות מוזרות שאף אחד לא הבין, כמו:
''כשהחיים נראים כאילו הם הגיעו לקצה... תטבול את קצה מגבת המטבח שלך בקצף גילוח ואז תישתה כוס תה. באמת אחי... אני עושה את זה כל הזמן.''
כן... ככה היה בובי, איש מזוקן עם משקפיים עגולות וקעקועים של לבבות ובאקס באני על כתפיו.
סמכתי על בובי, כי לא משנה מה היית אומר לו, הוא היה מקשיב לך... ולא היית צריך בכלל לדאוג מזה שהוא יספר למישהו, כי הוא הוא היה כל כך מסטול שהוא היה שוכח ליום למחרת את כל מה שדיברתם. הוא פשוט חיי את הרגע.
האם לחיות את הרגע אומר לא לידאוג מהעתיד ולשכוח כל מה שקשור לעבר, אפילו אם זה קרה לפני חמש דקות?
בכל מיקרה, זה היה בובי.
ואז, יום אחד, בובי נעלם.
הוא השאיר במכונית של ג'ק (עוד אחד מהחברים היקרים שלי) קופסה ענקית, בערך בגודל של תנור.
מסתבר שהיה שיח מריחואנה בפנים ושישיית בירה.
זוכרים שאמרתי לכם שלאנשים שאיתם אני מסתובב אין את המילה ''חברים'' בלקסיקון?
טוב, התכוונתי לזה. מאותו היום שבובי עזב והפקיר שיח מריחואנה אצל ג'ק, הג'ק החלאה הזה החליט למכור לנו מעכשיו את החומר במחיר שילד בן 14 לא ממש מסוגל להרשות לעצמו, מה שהוביל לכך שהייתי מוצא את עצמי
בחמש בבוקר עם עוד חמישה אנשים גונבים ארנקים מאנשים. מכייסים – ליתר דיוק.
וזה הסיפור שלי על בובי. איש שאהבתי והערכתי באמת.
ומה כל הטוב שיצא לי מזה, הא? הוא עזב, ואני פיתחתי בעיות שינה נוראיות.
אז, אם אפשר לשאול, מה כל כך טוב בלאהוב אנשים, או להיקשר אליהם? הא?
במילא יום אחד הם יעלמו. הם יברחו, או יפרדו ממך, או שפשוט כשדרכו של הטבע – הם ימותו.
אבל בכל מיקרה, הם לא ישארו איתך לנצח.
אז מה הקטע להיקשר לאנשים? מה הקטע הזה הזה לאהוב בנאדם וליסמוך עליו, לתת לו עצות ולא להיצטער על כל תשומת הלב שהוא מקבל מאנשים שהיית הורג בישביל תשומת לב מהם אם הוא במילא יעלם יום אחד?
למה אני צריך להיתייסר ולהרגיש אשם אם הוא ניפגע? למה אני צריך להרגיש אחראי לכאב של אדם שאני אוהב אפילו אם אני בכלל לא קשור?
למה צריך להיות שם בישבילו לא משנה מה וכשהוא לא מעריך את זה לקבל זאת בהבנה?
אני לא מבין את זה, לעולם לא אבין את זה, ומעולם לא הבנתי.
הלוואי והייתי אומר שזה בולשיט, אבל זה לא.
אה, ו... אל תידאגו. מאט כבר מצא לנו מקור חדש למריחואנה בחינם.
''אני לא מאמינה ג'סי, אני לא מאמינה ששוב עשית את זה!''
אמא שלי הביטה במבט עצוב,מרוגז, והייתי אומר גם דיי שונא.
''זה היה הטסט השביעי למען השם!''
היבטתי בה ופיהקתי, לא כי ניסיתי לעצבן אותה, באמת... פשוט מחסור בכדורי שינה כבר שבוע לא מוביל לתוצאות טובות במיוחד.
היא כל כך היתחרפנה מזה הפיהקתי שהיא צרחה בקולי קולות ''אלוהים ישמור ג'סי! ליפעמים אני מצטערת שבכלל נולדת!''
פיתאום עצרתי, וחדלתי מנלשום. פשוט לא הצלחתי לזוז.
היא עצרה, הישתתקה, והביטה בי עם דמעות בעיינים.
היבטתי בה, והדבר היחידי שהצלחתי לעשות זה לגחך גיחוץ מריר.
''ג'סי... אאה... לא היתכוונתי לזה...''
''היי, זה לא יפה לשקר. אני יודע שאת כן.''
חייכתי לעברה חיוך ארסי והיבטתי עמוק אל תוך עייניה הצבועות והשונאות.
היא לא הצליחה להיסתכל לתוך עייני, ואני רק הפכתי את הכיסא ברעש שהרעיד את כל הבית והלכתי אל החדר שלי,
ובתריקת דלת רצחנית נישענתי על הדלת, לאט לאט מחליק עד לריצפה.
''כן... הבן שלך לא עבר טסט... את צריכה לשנוא אותו... להיתפלל שהיה מת''
סיננתי לעצמי חרישית כשאני מדליק סיגריה ובכלל בלי שיהיה לי אכפת שאני בתוך הבית ואפשר להריח את הריח.
האמת היא, שתמיד ידעתי שזאת האמת.
פשוט ניסיתי להכחיש.
הפלאפון שצילצל העיר אותי משנתי.
בגלל שרוב הזמן אני פשוט מסנן אנשים כי רוב הזמן האנשים המתקשרים אליי הן בנות, ובנות הן חופרות מאוד,
החלטתי שלא לענות. גם בפעם השנייה. גם בפעם הרביעית. גם בפעם השישית.
בפעם השמינית כבר החלטתי שעדיף פשוט ליגמור עם זה תוך כדי שאני מסנן כמה קללות גסות.
''הלו?'' עניתי בקול שנישמע מסומם למדיי.
''היי חמוד... תקשיב, המון המון קרא בזמן האחרון ולא היה לי זמן בכלל לדבר איתך, היה לי שבוע מטורף ממש!
מצטערת שלא עניתי לשיחות, אבל אתה פשוט לא מבין מה קרה! אני שברתי את הרגל ואת האגן שלי באימון,
התקבלתי לקבוצת המעודדות ועשיתי תרגיל שחשבתי שאני מסוגלת לעשות, והוא היה ממש מסובך...
עזוב את הפרטים זה סתם נשמע כואב.... וגם קרעתי כמה גידים ויש לי שבר קטן בצלעות, קיצר חתיכת סיפור...
ואני בבית חולים עכשיו! ממש הזוי, אה?''
הולי ניקלוס. ילדה חמודה. בלונדינית, חזה בהחלט לא רע, מאוד נשית, מדברת יותר מדיי.
אה, וגם החברה שלי, דרך אגב.
''מה? את בבית חולים?''
אני לא ממש בטוח שהיה לי אכפת, אבל זה באמת טיפה הפתיע אותי, אני מודה.
''כן... אני כאן כבר חמישה ימים, ממש סליחה שלא יכולתי לדבר מוקדם יותר בייבי! אבל אני שמחה שעכשיו אנחנו מדברים...''
כבר לא הייתי עייף או משהו, והיה שבת בבוקר... לא היה לי מה לעשות למען האמת, אז אמרתי למה לא?
הרי מה כבר שיחה של כמה דקות עם חברה שלי יכולה לעשות לי? ואז בשלב הזה הרגשתי הומו. אבל עזבו.
לקחתי סווטשירט וקופסאת סיגריות ויצאתי לרחוב.
היא בעיקר דיברה על כמה אחותה מעצבנת, וכמה הלק שלה פיתאום נראה מוזר, וכמה שזה מעצבן שהיא לא יכולה ממש לטפח את השיער בבית החולים ועוד דברים שלא ממש הצלחתי להאמין שאני אשכרה מקשיב להם.
בכל מיקרה, אז זה הגיע ''אז חשבתי... למה לא תבוא לכאן?''
עכשיו תבינו.
אני לא אוהב את הולי. אני אפילו לא בטוח שאני מחבב אותה. בעיקרון היא דיי מעצבנת, כזאת עם מנת משכל של כל מעודדת טיפוסית, אוליי אפילו קצת פחות כי עובדה שהיא ריסקה את העגן שלה תוך כדי איזה תרגיל מעודדות מטופש.
מעודדות לפחות יודעות... אאה... איך לא לעשות את זה.
אבל אין מה להגיד... היא יודעת לגעת כמו אלילה.
ולא, אל תבינו לא נכון... היא אומרת שבגלל שהיא רק בת חמש עשרה נראה לה מוקדם קצת בישביל לעשות את זה,
אבל היא מנשקת ונוגעת כל כך טוב שליפעמים אני חושב שאני נהנה איתה יותר מכמה זיונים שהיו לי עם אחרות.
ניסיתי לתרץ לה למה אני לא יכול.
''מתי את רוצה שאני אבוא?''
''עכשיו, כמובן!''
''אאה... אני לא יכול, ש לי אימון של יום ראשון בבוקר.''
''ג'סי, היום יום שבת.''
אל תידאגו, אני לא מתבלבל כל כך מהר.
''מה?! שבת? שיט, אני מאחר לחבר... יש לנו פרוייקט להגשה בעוד שבוע''
''באיזה מקצוע?''
''כימיה''
''אמרת לי שאתה לא לומד כימיה בכלל.''
''כן, אבל... פתחו קורס בבית הספר למעוניינים לשנה הבאה ו-''
''ג'סי, אתה לא מבין שאתה לא יכול לשקר לי? חברה שלי אלין היא מבית הספר שלך. למען האמת היא מהכתה שלך, להזכירך, והיא לא הזכירה שום דבר על קורס מטופש למתחילים.''
שיט.
''אני אאה...''
''למה אתה לא רוצה לבוא? מה... עשיתי משהו?''
כפי שאמרתי, אני מאוד אוהב להיתנשק עם הולי. מאוד. מאוד. והייתי שמח אם זה לא היה מפסיק.
''לא, אני... פשוט עייף.''
''אז אתה בא?''
''מה?''
''ג'סי! אני מתגעגעת נורא!''
''אוקיי... אני בא''
נו באמת... פשוט תהרגו אותי וזהו.
היא נתנה לי את הכתובת, ואני התחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוסים.
ואז ניזכרתי שזה יום שבת.
חזרתי את כל הדרך חזרה הבייתה, מקלל כל הדרך את עצמי וכמה שאני אדיוט מספיק כדי להסכים להגיע עד לבית החולים המטופש שלה.
היא נורא אובססיבית כלפי, היא אומרת שבחיים לא היה לה חבר כמוני ושהיא חושבת שנתחתן יום אחד ויהיו לנו ילדים קטנים וחמודים, ויהיו להם את העיינים הכחולות שלי והשיער הבלונדיני שלה.
היא אומרת שהשיער שלי יפה, אבל הוא חום, וחום זה סתמי.
כן כן, גם אני מתקשה להאמין שאני מקשיב לכל מה שהיא אומרת.
אני ממש ממש מקשיב.
אני –זוכר- את מה שהיא אומרת, את כל מה שהיא אומרת.
כלומר, היא לא ממש מעניינת אותי, אבל מישום מה אני כן זוכר את הדברים שהיא אומרת... בדרך כלל כשאני מסתכל על שדיים של בחורה זה מסיט את דעתי ממה שהיא אומרת, אך משום מה זה לא המצב הפעם. אמא'לה.
היגעתי הבייתה, וכמובן, ראיתי מה אם לא את אבא שלי לוקח את המכונית ונוסע לדרכו כולו רותח מעצבים.כן, אמא שלי מסוגלת לעשות את זה לבנאדם.
כל כך שמחתי שעכשיו אין לי שום דרך להגיע אל הולי.... כמה ניפלא. באמת.
עכשיו יהיה לי קצת זמןלנסות לגלות איך לעזאזל הרקולס ממשיך ליפצוע את הרגליים שלו בכזאת רצחנות...
היתקשרתי אליה והיא הייתה נורא עצובה.
בגלל שפיתאום היה לי חשק ללכת לפארק, אז נחשו מה?
הלכתי לשם.
היגעתי לשם והיתיישבתי על הדשה הקר.
ושוב... הרצון העז הזה הציף אותי.
הרצון העז ליפגוש אותה, להקשיב למנגינת הסקסופון שלה, להריח את שיערה ולהביט אל תוך עיניה.
היא כל כך יפה ומגרה,ואני כמעט בטוח שהיא בכלל לא מודעת לכך.
ישבתי שם, רק חיכיתי. חיכיתי כאילו ברור מאליו שהיא תופיע כל רגע.
כמו אידיוט חיכיתי לה, לנימפה היפה שלי.
אני לא יודע מה חשבתי כשישבתי שם ובאמת האמנתי שהיא תבוא, כאילו כל פעם שאני אהיה שם היא תופיע,
אבל בכל מיקרה זה לא קרה.
אני מרגיש מין הרגשה מוזרה דשאני לא מסוגל להסביר,
הרגשת פיספוס.
הרגשה שמשהו מתבשל לי מתחת לאף,
הרגשה שמשהו גדול עומד לקרות.
ניפלא, אני מפתח אינטואציות נשיות...
מעניין מתי המחזור שלי יגיע.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author