כן, אני מרושע חסר לב ועצלן. לא העליתי פרק כבר מאות שנים,
אך הינה סופסוף הגיע היום המיוחל.
זה היה נורא. הפכתי כל סלע וכל גרגר בבית החולים הענק הזה,
כשבמוח שלי רצו מחשבות ללא הפסקה.
דיברתי לעצמי, תוך כדי קללות שחזרו על עצמן שוב ושוב.
'איך את יכולה להיות כל כך פאקינג מטומטמת?! חוסר האחריות שלך, כל כך, אבל כל כך לא לעניין
ואם היתה נשארת לך טיפת שכל איי שם במרחב הריק והכתום-כחול הזה שאת קוראת לו הראש שלך אוליי, לעזאזל, לא היית נמצאת במצב המזדיין הזה!'
כל כך רחתחתי על עצמי, איך אני יכולה להיות כל כך מטומטמת? אנוכית, אנוכית ומטומטמת.
לשתות עד איבוד שליטה מוחלט על גופי רק כדי לברוח מהכל, בריחה של כמה שעות שבסופו של דבר מסתכמת בהאנגראובר האיום ביותר שהיה לי בחיי.
הראש שלי כאב כל כך, חשבתי שכבר עדיף לי לכרות אותו מעליי ולחיות בלעדיו,
במילא הוא לא כל כך שימושי.
עוד יותר כעסתי שנתתי לעצמי לאבד ככה את ליה במקום הפאקינג ענקי הזה.
כל אותו הזמן גם לא יצאו לי מהראש המחשבות על טוני, שהמצב שלו הדרדר בצורה דראסטית.
הוא נראה כאילו נשמתו פרחה ממנו, הוא כבר פשוט לא עצמו.... אני כמעט כבר לא מזהה אותו.
העור שלו קיבל גוון ירוק-כחלחל, את עייניו מעטרות שקיות ענקיות והוא הוריד שמונה קילו מאז שבא לכאן.
אמא שלי בילתה היום את הבוקר בצרחות בילתי פוסקות.
''ניקיטה, את כל כך ילדותית שזה פשוט נוראי! מה בסך הכל אני מבקשת?! שלא תשתכרי ככה?
שאני לא אאלץ לדאוג לך כשיש לי עוד שני ילדים שצריכים אותי מעט יותר ממה שא-ת צריכה?! הא?
למה את מקשה עליי במקום לעזור לי? זה פשוט לא יאמן שאת כל כך חסרת אחריות!''
היא הייתה כל כך אדומה, כניראה בגלל שהיא לא נשמה כמעט בין כל המילים שהרעיפה עליי.
''למה לעזאזל את עושה לי את זה, הא?! אני לא מאמינה שאני צריכה ללכת לעבוד, ורוזה פשוט נותנת את כל כולה וכל כך מתאמצת בכדי להקל עלינו בזמן שאת אפילו לא מסוגלת להשאר פיכחת!!!
את יודעת מה ניקיטה ביאנצ'י? אם דבר כזה שוב יחזור על עצמו אל תטרחי לדבר איתי שוב!''
אני יודעת שהיא לא התכוונה לזה, אבל אמא שלי היא לא בדיוק האדם להתמודד בלחצים.
אני מניחה שלכל אחד יש את הדרך שלו להתמודדות.
שלי? כמה שוטים של ויסקי, לא יותר מזה.
בום! הטחתי את כוס הזכוכית הקטנה בדלפק ופלטתי אנחה.
הברמן הביט בי בחיוך רחב, וניגב את כוס הבירה הגדולה שבידו במטלית.
''תגידי, בת כמה את יפיופה שאת שותה ככה? בחיים לא ראיתי ילדה שמורידה שוטים ככה אחד אחד מבלי אפילו למצמץ!''
התחלתי לחשוב שזאת הייתה טעות לבוא לפאב, הייתי צריכה פשוט לקנות בקבוק באיזה קיוסק ולגמור עם זה, ככה לפחות הייתי נמנעת מדיבורי ''מה ילדה כמוך עושה כאן''.
הרגשתי נורא. שמונה שוטים במכה. שמונה.
הברמן המשיך לדבר אליי.
לא ממש הקשבתי, אבל שמתי לב שיש לו עגיל בגבה, עגיל באף, עגיל בלשון ופס ורוד בשיער.
חשבתי לעצמי האם זה משדר 'גאווה', 'אני דורש נואשות תשומת לב' או סתם 'השתכרתי עם חברים ואלו היו התוצאות'.
לא יכולתי להתאפק, האלכוהול היה זה שדיבר מתוכי.
''אז תגיד'' אמרתי בנימה מתמשכת.
הוא חייך, כניראה שמח שסופסוף נתתי לו פיסת תשומת לב.
''מה הקטע עם כל העגילים והצבעים בשיער, יפייפיה שכמותך? הא, רואה? קראתי לך יפייפיה, כי השיער שלך ורוד. אז, יפייפיה, מה הקטע? אה? אתה בגמילה, נכון? מבאס.''
הוא צחק, תוך כדי שהוא סידר את כל הכוסות הריקות והמשקאות במקום,
השעה כבר הייתה 3:50, והבר היה כמעט ריק.
''את שואלת בתור אחת עם עגיל בלשון ושיער כחול למחצה?''
האמת, לגמרי שחכתי מזה.
אני נראתי לגמרי מגוחך, כל הזמן דודה רוזה מפטירה לעברי הערות כמו 'ילדה יפה כמוך, תראי מה עשית לעצמך...'' או ''קרם לחות, צבע ג'ינג'י לשיער, קצת להסתרק, לטפל בפצעונים שיוצאים לך פה ושם ואת מסודרת!'' או כמובן, ההערה האהובה עליי – ''באמת, מבזבזת ככה את הכסף על אלכוהול, תתביישי לך. אם כבר לבזבז כסף, לא עדיף על איזו שמלה חדשה?''.
כן, דודה רוזה היא חסרת טאקט, לחוצה ופריקית של נקיון.
היא רק בת עשרים ושמונה, ומתנהגת כמו אישה בת ארבעים.
הברמן אמר שהוא צריך לסגור את המקום.
הדבר הבא שקרה הוא שמצאתי את עצמי עם טעם איום בפה, שוכבת ללא יכולת לזוז.
הרגשתי יד רכה בשיערי, ויכולתי להרגיש את הריח המוכר הזה. ריח של קינמון עדין עם ריח שיש כשמוציאים חולצה מהמייבש, אותו הריח חמים ומלטף שכל כך אהבתי.
היה אפשר להרגיש בריח הזה למרות עשן הסיגריות שאפף אותו.
פקחתי את עייני ופלטתי יבבה.
הוא נגע בלחיי, והוא היה כל כך נעים.
''אין מה לעשות, הדבר היחידי שאת יכולה לעשות זה לנוח. זה כבר יעבור במהלך היום''.
הרגשתי את הדשא הקר, וגם הרגשתי שאני עטופה בכמה שכבות בד.
הוא ישב לידי, ומעך את הסגריה בעשב.
הוא הביט מסביב ואני רק הבטתי בפניו, מבולבלת, כהת חושים ומסונוורת מעט מאור השעות שלפני הזריחה.
יש לו שיער חום, מין חום כזה... כמו חום שוקולד חלב. חום חיי.
היה לו כובע צמר שחור שמתוכו בצבצו קצוות שיער שנחו על מצחו ועורפו.
היו לו עיינים כחולות, כחולות כהות... לא יותר מדיי יפות או מיוחדות.
מה שכן, ליפעמים העיינים שלא היו אדומות ומעט נפוחות. הוא טוען שזה מחוסר שינה, אבל אני יודעת טוב מאוד עם מי יש לי כאן עסק, אני יודעת שלמישהו כמו ג'סי נגישות לסמים זה בערך כמו הנגישות שלי לחלב.
הייתי רוצה להאמין לו, אבל לצערי זה שקוף מידיי.
הוא לא היה גבוה במיוחד או חטוב, אבל עם כמה שזה ישמע מוזר – עם הזמן הוא נראה לי יפה יותר ויותר.
הייתה לו חולצה אפורה קצרה.
הוא בהה באיזו שהיא נקודה בחלל וכיווץ את עייניו, כמישהו שמתעמק במחשבות.
ככה תמיד המבט שלו.
הייתי כל כך מבולבלת, ניסיתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי.
הוא הביט בי, ואז הרים אותי, והושיב אותי.
נשענתי עליו והרגשתי זוועה.
מיד החלתי להקיא את נשמתי, והוא לקח אותי אל הפח שהיה ליד ואסף את שיערי אחורה.
הוא ליטף אותי ואמר לי שהכל בסדר, בעוד אני הרגשתי שבקצב הזה הגוף שלי יהיה ריק מתוכן. מילולית.
לאחר בערך רבע שעה של הקאות, הוא הושיב אותי על הספסל שלנו.
ב''שלנו'' אני מתכוונת שתמיד כשנפגשנו איכשהוא זה היה על הספסל הזה. הספסל שליד המזרקה הקטנה שבמרכזה פסל של ציפור.
הוא קם פיתאום מהספסל, וכשחזר היו בידיו מים.
הוא שטף את פניי ואמר לי לשתות קצת ואז לירוק, שהטעם המר של הקיא יעבור.
אחר כך הוא נתן לי מסטיק, וחייך חיוך מרגיע.
החיוך שלו הוא לא חיוך שמח, גם לא חיוך רחב.
יש לו כמה חיוכים:
יש לו חיוך מפלרטרט, חיוך שובב כזה... וגם קצת מסתורי.
יש לו חיוך מרגיע, חיוך שקט.
יש לו חיוך עצוב.
המשותף לכולם, הם אף פעם לא חושפי שיניים, או מרוחים לו על הפרצוף מאוזן לאוזן.
התחלתי להרגיש מעט טוב יותר.
הוא כרך את ידו סביבי, ואני נשענתי עליו.
בשלב זה עייני כבר היו פקוחות לרווחה והרגשתי ערנית ממקודם.
הרגשתי כאילו הראש שלי הוא מכרה זהב קטן, עם מליון גמדים קטנים שקודחים ללא הפסק.
פיתאום, זה היכה בי: מה לעזאזל אני עושה?! למה אני נותנת לו לגעת בי ככה בלי רשות?
הוא כבר חושב שבמין אוטומאטיות כזאת אני מוכנה שהוא ייגע בי.
ניפגשו רק מספר פעמים בחיינו ופיתאום אני הזונה שלו?!
כן, כל הרגש שלי כלפיו נעלם פיתאום כלא היה.
התנערתי ממנו בפיתאומיות, אבל לא נראה היה שאכפת לו כל כך.
''אז למה עשית את זה?'' הוא שאל פיתאום.
''מה? אאה.. אני לא כל כך אוהבת שנוגעים בי ו –''
''לא, אני מתכוון לשתייה. למה שתית כל כך הרבה אתמול?''
פלטתי אנחה מרובת משמעויות. זאת הייתה אנחה מופתעת, עצובה, כועסת, ומלאת מטען.
או שזאת בעצם הייתי אני עצמי?
''יש לך הרבה חוצפה לשאול דבר כזה, בתור אחד ששותה על בסיס קבוע''
היסתכלתי עליו אבל הוא הביט קדימה, כשידיו פרוסות על משענת הספסל ורגל אחת הייתה מונחת מעל השנייה.
מעולם לא הבנתי מה עובר לו שם בראש.
המבט שלו יכול להיות להגיד יותר מאלף דברים, אבל יותר מהכל הוא אדיש.
לי זה ברור שהוא לא באמת אדיש.
הוא לא ענה לי, וברור היה שבכלל לא מתכוון לעשות זאת.
לא הסרתי ממנו את מבטי, ועקבתי אחרי ידו שגלשה אל כיס מכנסיו, והוציאה קופסאת סיגריות.
פיתאום, כל כך כעסתי ורתחתי עליו, כמו שלא הייתי מעולם.
קמתי על רגליי והתחלתי ללכת משם הליכה מהירה וכושלת.
הוא קם והחל ללכת אחרי.
''ניקיטה!''
מעדתי, הראש שלי כל כך כאב.
הוא תפס אותי ואני השתחררתי מאחיזתו.
''לאן את הולכת?''
''מצטערת אבל אני לא הולכת לבזבז את הזמן היקר שלי על אדם שבכלל לא אכפת לו אם אני בחברתו או לא!''
''אאה.. מי אמר שלא אכפת לי?'' אוי, אם רק שומעים את הטון שלו. להגיד כזה משפט כביכול אכפתי עם טון כל כך ל-א אכפתי, מה, אתה מנסה להוציא אותי מדעתי?!
''אתה שקוף כמו חברך הטוב בקבוק הוודקה''
''ניקיטה, מה הבעיות שלך?''
הוא שם את הידיים שלו על כתפיי. הוא לא היה יותר מדיי גבוה ממני, היה מדובר רק בסנטימטרים בודדים.
''אני לא יכולה לסבול את זה שאתה מעשן כל עשר דקות.'' השפלתי את מבטי, ואז חזרתי להביט בפניו.
עייניו נפערו והבעה של 'על מה את מדברת?' עלתה על פניו.
''זה מעולם לא הפריע לך לפני...''
''ועכשיו זה כן!''
העפתי את ידיו והמשכתי ללכת.
הוא קרב אליי וחסם את דרכי.
''מפריע לך שאני מעשן כי אח שלך חולה סרטן?''
''ג'סי, אני מצטערת אבל אני לא יכולה עם זה שאתה מעשן זה מחרפן אותי ובמילא יש לי מליון דברים לעשות, קצת יותר חשובים מלהיות כאן איתך''
''להיות איתי זה סתם בישבילך?'' הוא אמר את זה בכזאת צורה צינית ומרירה,
אבל אני ידעתי שזאת רק מסכה למה שהוא באמת מרגיש – הוא ניפגע ממני.
''מה זה משנה, בישבילך זה סתם.''
''לא... זה לא'' הוא מילמל.
הייתי כל כך בשוק כשהוא אמר את זה שחשבתי שאוליי ההנגאובר הזה כל כך כבד שהוא עושה לי הזיות.
''בואי... תישבי איתי קצת... רק תני לי לחבק אותך לכמה דקות על הספסל, אחרי זה תלכי''
עכשיו באמת חשבתי שאני מדמיינת דברים.
לא אמרתי כלום, אבל כניראה המבט המטומטם שהיה מרוח לי על הפרצוף פחות או יותר הסגיר את מחשבותיי והוא לקח את ידי ומשך אותי אליו.
למה הפעמים היחידות שאני מרגישה בטוחה הן בתוך זרועותיו של ילדון מפוקפק בן שש עשרה, האדם האחרון עליי אדמות שעליו אני צריכה לסמוך?
המשך היום היה נוראי. חזרתי לבית החולים לאחר ששיכנעתי את ג'סי שאני יכולה ללכת לבד, והוא לא אהב את הרעיון הזה. הוא הישתכנע בסוף בגלל שלהתעסק איתי כשאני מרגישה חרא מכל בחינה אפשרית זה לא רעיון כל כך טוב במילים עדינות.
מצאתי את דודה רוזה בקפיטריה, בוכה. מסתבר שבעלה עזב אותה ונסע לשיקגו.
הייתה לנו שיחה ארוכה – על אהבה, יחסים, איך גברים חושבים, מערכות יחסים בין גבר לאישה, לב שבור...
והיא לא הפסיקה לבכות, מה שלא הקל על כאב הראש הרצחני שהיה לי.
אחרי זה הגעתי לחדר של טוני והבאתי לו את השרשרת שהוא ביקש שאביא לו מהחדר שלו מהבית.
השרשרת הזאת הייתה מחברה שהייתה לו כשהיינו בני חמש עשרה.
קראו לה קולט, היא הייתה צרפתייה.
קולט נהרגה בדיוק יום לאחר יום הולדתה הארבע עשר, מדום לב.
היו לה בעיות בלב מאז שנולדה, והיה לה מין עמק קטן בדיוק איפה שהלב ממוקם.
היא נתנה לו את השרשרת הזאת יום אחד.
טוני אהב את קולט באמת אהבה אמיתית... תמיד הוקסמתי מליראות את אח שלי כל כך מאוהב ומפוזר מהרגיל.
מאז שזה קרה הוא לא רצה לדבר על זה, והוא כבר התגבר על זה... ועדיין השרשרת הזאת חשובה לו.
במשך כל היום היו לי עיסוקים. להתמודד עם הצרחות של אמא, לקנות לאמא אספירין כי כאב לה הראש (אהמ וגם לי), הלכתי מהבית לבית החולים ובחזרה לפחות שמונה פעמים, כל פעם מסיבה אחרת.
הסיבה האחרונה הייתה כי ליה רצתה את הדובי שלה.
זוכרים שאמרתי כמה שהיום הזה מדהים? אה רגע, בעצם לא אמרתי דבר כזה מפני שזה יהיה שקר מוחלט.
כשחזרתי, כמובן – ליה הלכה לי לאיבוד. בשלב הזה כבר באמת שקלתי לתלות את עצמי בעזרת חוט של אינפוזיה.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author