אני פשוט לא מאמין. אני לא יכול להאמין על עצמי שאני כל כך אידיוט.
שחכתי ליקנות כדורי שינה. שוב.
אני לא חושב שאתם באמת מבינים כמה שזה נורא בישביל מישהו כמוני.
זה פשוט ס-י-ו-ט. כמובן, ברוב טיפשותי כי רבה היא, קיוויתי שאמא תיקנה לי, לפחות רק הפעם.
טוב, כפי שהם אומרים - אתה יכול לקוות עד מחר.
בגלל שהעניין היה כבר אבוד, ובמילא היו לי רק שעתיים וחצי עד לזמן שאני צריך לקום,
החלטתי לעשות משהו עם עצמי. נכון, הייתי יותר סמרטוט חסר צורה, שלא יכול לחשוב בצלילות - מאשר בנאדם,
אבל, כמה חבל, נסיונותיי הכושלים לשינה מינימאלית הם סתם ביזבוז מוחלט של זמן שאפשר לנצל בדרך אחרת.
אף שהייתי דיי זומבי באותם רגעים, לבשתי חולצה, סווטשירט, ונעליים, ושמתי את הסיגריות בכיס המיכנסיים.
שמתי את כובע הצמר השחור שלי, שדימה לי מראה קשוח כזה. גרייס אומרת שהוא משווה לי מראה של הומלס,
ולמזלה זוהי מדינה דמוקרטית ואפילו שהיא מדברת שטויות לא יירצחו אותה או משהו.
פתחתי בזהירות את החלון, וניתרתי החוצה. כן... כפי שחשבתי, ה''ניתור'' הקטן הזה גרם לחולצה שלי להיקרע.
נו, שיהיה.
פסעתי, בצעדים חרישיים, לא רציתי להיסתכן בכך שאמא שלי תיתפוס אותי.
כשהייתי רחוק מספיק, היתחלתי לרוץ כמו משוגע... פשוט כדי שלא תהיה לי את האפשרות להיתחרט ולחזור.
הייתי רחוק מספיק. לא ממש האמנתי שרצתי כזה מהר, בהיתחשב בזה שאני גמור מעייפות ושאני נראה כמו זומבי.
הלכתי לי סתם בסתלבט כזה, לא מיהרתי לשום מקום ובמילא הייתי סמרטוט. תחבתי את ידיי לכיסיי הסווטשירט שלי.
היה קור כלבים, אפילו שלא הייתה רוח. זה דווקא נחמד להיתהלך ככה סתם ברחוב, כשכל כך שומם בחוץ - ואין נפש חיה
ששורצת ברחובות. משום מה, כעבור כמה רגעים מצאתי את עצמי בפארק הגדול. איך לעזזל היגעתי עד לשם?!
זה בערך 20 גושיי בניינים מהבית שלי, והלכתי במהירות של חילזון צולע.
אני באמת לא זוכר כבר... כניראה באמת שעירבוב של גראס וכדורי שינה לא תורם הרבה לתיפקוד המוחי שלי.
היתיישבתי על ספסל, שילבתי רגל על רגל. היה שקט, רגוע, פשוט נעים כזה... תחושה שאי אפשר להסביר.
רציתי לקחת סיגרייה, אבל בגלל שאני פשוט גאון - גיליתי שהקופסא לגמריי ריקה.
''צריך אש?''
הרמתי את ראשי, וראיתי אותה. אפילו שראייתי הייתה מטושטשת, לא היה קשה לזהות אותה.
הרי כמה אנשים כבר אתם מכירים שיש להם שיער עד התחת, גלי וכחול?
''מה את עושה כאן?!'' באמת שלא הבנתי.
''מוזר, ואני באתי לישאול את אותו הדבר...'' היא היתיישבה ליידי, אך ניראה שהיא עשתה זאת מתוך נימוס ותוו לא.
''לא הצלחתי להירדם...'' אמרתי, תוך כדי שאני משחק בענף קטן שהרמתי מהריצפה.
היא שתקה.
''תגידי, מה את עושה כאן בכלל?'' סובבתי את כל גופי לעברה.
היא הביטה בי מבט ממושך ואמרה ''סלח לי, באמת שעשיתי טעות שבאתי להיתיישב כאן ליידך. כי רק באתי להגיד שלום
מיתוך נימוס, אין לי שום כוונות לבלות איתך עכשיו.''
אני אוהב ישירות, אבל זה היה קצת מוגזם. מה לעשות שאפילו לפלרטטן כמוני אין תשובה לכל דבר... בייחוד לבנות
הורסות כמו ניקיטה שזורקות לעברך עקיצות מגעילות, ומה לעשות שאני לא לגמריי בהכרה עכשיו.
כמובן, בגלל שאני טיפש, היא כניראה הבחינה שהיא קצת פגעה בי. טוב 'פגעה' זו מילה קצת קשה מדיי.
''לא היתכוונתי, ג'סי. זה פשוט שאני לא מעוניינת לצאת איתך או משהו כזה. אני לא נימשכת אליך, או אל האופי שלך,
ובדרך כלל אני מתרחקת מטיפוסים כמוך, אז -''
''טיפוסים כמוני? תגידי, מה את רוצה מהחיים שלי בכלל אה? את באה בחמש ליפנות בוקר מאמצע שום מקום,
באמת שאני עדיין טיפה בשוק שאני פוגש אותך כאן בשעה כזאת, כשאני לא ממש בפוקוס, ואת עוד באה ומתחילה
לחפור לי על כל הבולשיט הזה? בחייך תעזבי אותי עכשיו''
אבל היא לא הגיבה כמו שחשבתי. היא באמת שונה מרוב הבנות.
''טוב, גם אני לא חשבתי שמכל האנשים דווקא אותך אפגוש בשעה חמש ליפנות בוקר בפארק.''
''זה באמת מאוד מוזר.'' בשלב זה הענף כבר היה מרוסק בידי.
''תיראה, לא ניסיתי להעליב. אני פשוט לא מבינה מה הקטע הזה שכל פעם אנחנו פוגשים אחד את השני ומדברים על כל מניי
דברים.''
''את לא נהנת סתם להיות במחיצתי?'' אני מקווה שהטון שלי לא נישמע פגוע כמו שבאמת הרגשתי.
''הייתי מעדיפה להיות לבד, ולנגן. לבד.''
''ניקיטה, את אוליי חושבת שאת מכירה אותי, אבל אין לך שמץ של מושג. באמת. ויודעת משהו? תיסלחי לי אם הכינוי
'טיפוסים כמוך' לא ממש מוצא חן בעייני. כי את לא יודעת מי אני.''
הייתה שתיקה. היא ניראתה מאוד עייפה, כמוני.
פיתאום היא קמה משם, הלכה אל הדשא לייד ופשוט נישכבה עליו. עכשיו בניגוד לפעמיים האחרות שהיתראנו,
לא היה איתה את הסקסופון ההוא, שהיא קוראת לו ''ג'קי''. היסתובבתי אליה. היא הייתה עם עיינים עצומות, אבל יכולתי
להישבע שהיא לא ישנה. אני פשוט לא מסוגל לתאר במילים כמה שהיא יפה. יש לה גוף מושלם, השיער שלה,
שחוץ מציבעו הוא ארוך, גולש ובוהק עד לתחת שלה, עייניה הירוקות והגדולות... ואיזה שדיים מושלמים.
אלוהים. היא ניראתה מכמו פיה ככה על הדשא הרטוב.
קמתי, ושכבתי ליידה. הדשא היה קר ולח. ידעתי שאני מסתכן בסטירה, אבל כרכתי את ידי סביבה.
לתדהמתי, היא הניחה את ידה על החזה שלי. אלוהים ישמור... היא כניראה הייתי מאוד עייפה.
בבוקר (כלומר אחרי שעתיים) מצאנו את עצמיינו מחובקים, באמצע פארק, כשאנשים בוהים בנו כאילו אנחנו שניי הומלסים.
צחקנו קצת. היא היתנערה ממני במהירות, והיתיישבה. היתיישבתי ליידה. היבטנו אחד בשני, ופרצנו בצחוק.
באותו היום לא הלכתי לבית הספר. גם ניקיטה.
את היום הזה בילינו בפארק. היא הנערה היחידה שפגשתי בחיים שלי שבאמת עניין אותי מה שהיה לה להגיד.
ישבנו תחת עץ האלון הגדול, ורק דיברנו עד הערב.
כמובן, שחזרתי הבייתה, למה אם לא - צעקות.
באמת שאני לא מבין למה הם טורחים. הרי במילא אני לא מקשיב להם, ויש להם מה לעשות, אז למה לבזבז לכולנו
את הזמן? טימטום. כל העולם הדפוק הזה... כולם מטומטמים. באמת.
ליפעמים אני תוהה. אם הייתי רוח רפאים... בעצם, אם הייתי רוח רפאים, היו לי כוחות.
הייתי יכול לעוף, לעבור דרך קירות, ולהיות שקוף.
כשאתה רוח רפאים, אז אתה לבד. כי אסור לך לגלות לאף אחד שאתה רוח, בעצם אין לך למי לספר,
כי מבחינת אחרים אתה בכלל לא קיים.... אתה רוח... ואף אחד לא מאמין ברוחות רפאים.
אם הייתי רוח רפאים, הייתי יכול ללכת לכל מקום בעולם. הייתי עף לכל המקומות הכי מדהימים.
הייתי עף להוואי, הייתי עף לטנסי, פלורידה, הייתי עף לאורך כל טרנסילבניה... בעצם, הייתי אפילו עף עד אנגליה.
הייתי מרחף ליוון, לאוסטריה, הייתי עושה סקי באלפים.
אוליי, אפילו, הייתי הולך לסין... או יפן.
הייתי ישן מתי שאני רוצה, עושה מה שאני רוצה. הייתי ישן על גביי עננים.
וכשהיו רוחות, הייתי נישא על גבי הרוח הקרירה, וכמו נוצה מפליג אל עבר... טוב, לאן שהרוח תישא אותי עימה.
הייתי יכול ליגנוב כל מה שמיתחשק לי.
הרי... אף אדם לא היה יכול ליראות, להבחין, וגם אם כן, להוכיח.
הייתי כמו נוצה.
אבל, הייתי רוח. לא היו לי מחשבות, רצונות, שאיפות, רגשות, או איש בעולם.
ליפעמים אני תוהה. אם הייתי רוח רפאים... אני תוהה,
במה זה שונה ממה שאני עכשיו.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author