''מאשרי! קדימה, אנחנו עוד נאחר לבית ספר''
לינה צעקה אליי מחדר האמבטיה, ואני בתגובה רק טמנתי את ראשי עמוק בתוך הכרית.
היא ניכנסה אל החדר.
''מה? אתה אפילו לא לבוש? תגיד, אתה רוצה לאחר לשיעור פיזיקה בכוח?!''
הוצאתי את הראש מהכרית וחייכתי אליה.
''אה, אז אתה חושב שזה מצחיק?''
היא היתקרבה אל המיטה בעודה מסרקת את שיערה השטני והגלי שהגיע עד שדיה, באמת שיער מדהים.
כל כך כיף לשחק בו...
חטפתי את ידה וקירבתי אותה אליי, מחבק אותה חזק.
''נו... אז לא נבוא פעם אחת... מותר לנו להיתפנק ליפעמים, לא?''
נישקתי לה את הצוואר נשיקות קטנות ועדינות ודיברתי אליה בקול שובב. היא כל כך יפה כמו שהיא, בלי איפור או שיער אסוף בתיסרוקת גבוה או כל הדברים האלה. אני אומר לה את זה כל הזמן, אבל היא לא מקשיבה.
היא טוענת שאני אחשוב שהיא יפה גם אם היא תצא מתוך ביצת רפש, מה שאגב כניראה נכון.
''טיילר, באמת... זה לא בסדר, יש לי היום מבחן ענק בהיסטוריה שכבר חודש משגע אותי''
היא אומנם אמרה מה שאמרה, אבל לא יכלה להסתיר את החיוך, ובטח שלא להיתנגד אל הליטופים שלי
והנשיקות הרכות שנשקתי לה.
אפילו שהיא עדיין לא התבשמה, ריחה היה משכר וכובש.
נישקתי אותה בפה, ובשלב הזה היא כבר החזירה לי בנשיקה צרפתית מדהימה.
כשהיא סיימה לנשק אותי היא קמה מהמיטה.
''קדימה, יאללה תיתלבש כבר.''
את לינה לא קל כל כך לפתות, היא עומדת על שלה ורק ליפעמים נופלת בידיי ונישבת בקסמיי במהירות,
שאגב על בנות אחרות עובדים הרבה יותר מהר ובקלות.
כדי לעשות את זה ללינה צריך להיתאמץ באמת.
כדי שלינה תסכים לצאת איתי למשל, הייתי צריך להפוך עולמות.
חיזרתי אחריה, משהו שלא עשיתי לפניי בחיים, כי בנות זה היה דבר שהולך לי בקלות,
אבל לא הפעם הזאת. בסוף כמובן שביתי את ליבה, ואני כל כך שמח שלא וויתרתי גם כשהיא אמרה שוב ושוב
שהיא לא מעוניינת, כי עכשיו היא האדם הכי חשוב לי בעולם.
היא ניכנסה לחדר וזרקה עליי את הבגדים שלי וצחקקה.
רטנתי בשקט והתחלתי להיתלבש. היא שוב נכנסה אל החדר, רק שהפעם הייתה תקועה בפיה מברשת שיניים.
היא חיטטה בארון שלי ומימלה לעברי משהו מוזר.
''יקירתי, אם את תמשיכי להאמין שאני מבין אותך כל פעם שאת מדברת אליי בבקרים עם מברשת שיניים תקועה בפה שלך אז יש לנו בעיה, מפני שזה לא המצב, ורק לפרוטוקול, זה גם אף פעם לא היה.''
קשרתי את שרוכיי ואז הרמתי אליה את ראשי מביט בה כשהיא מגלגלת עיניים.
''תמיד אתה כזה חכמולוג, אפילו על הבוקר. אין, אתה משהו מיוחד.''
''אם אין אני לי מי לי?''
''מה הקשר עכשיו למשפט הזה?!''
היא צחקה ומיד הוסיפה ''אני מקווה שאתה שמח, כי עכשיו שחכתי מה רציתי לישאול.''
''אני לא רק שמח, אני מאושר.''
''איכס, טיילר! מה זאת החולצה המזוויעה הזאת? תוריד את הדבר המחליא הזה...'' היא שלפה חולצה מהארון שלי ''הינה תלבש את זה, תראה כמו בן אדם''
הפעם היה תורי לגלגל עיינים.
חטפתי את החולצה מידה והלכתי אל חדר האמבטיה.
מרחתי קצף גילוח על הפנים, בעוד שלינה סגרה התיישבה על שרפרף פלסטיק, בדיוק מאחורי –
ככה שיכולתי ליראות את ההשתקפות שלה במראה.
''אוי, מאשרי, נזכרתי מה רציתי לשאול! מתי סטיבן ודפני חוזרים?''
''היום''
''אני יודעת שהיום, מפגר שכמותך, אני מדברת איתך על שעה!''
היסתובבתי אליה במבט של 'מה אכפת לך בכלל?' והיא בתגובה ענתה ''נו מפגר אחד, שנדע אם יש לנו
אחרי בית ספר זמן לקצת שעשועים בבית ריק''
היא חייכה, ראיתי זאת במראה.
גמרתי לגלח חצי פנים והיסתובבתי אליה שוב וננתי לה את המבט הציני ביותר שרק יכולתי לעשות.
''אחרי כל השנים האלה ועדיין את לא יודעת ששום דבר לא יכול לעצור אותי מלעשות סקס? שיהיו בבית,
את מיזה מעניין בכלל?''
חזרתי להיתגלח ולינה פרצה בצחוק מתגלגל.
היא ידעה שאני סתם צוחק, מאוד אכפת לי אם הם יהיו בבית. ממש לא מתאים שהשיחה בארוחת הערב תהיה סביב הגניחות שלנו, אם זאת לא בקשה מוזגמת.
היא קמה ועמדה מאחורי, כורכת את ידיה סביב מותני, ומניחה את סנטרה על כתפי.
סיימתי להיתגלח ונישקתי אותה בלחי.
הלכתי לכיוון המטבח בעודי צועק ''אז מה הוחלט, פנקייק או טוסט מטוגן?''
''טיילר, אתה לא מאמין כמה יוון מדהימה! אני לא ידעתי שבכלל קיימים דברים כאלה!''
דפני קראה אליי, כשהיא רצה לזרועותיי ומוחצת אותי כמעט למוות.
כשחיבקתי אותה (או אפשר לומר כשכמעט ראיתי את האור) חייכתי אל אבי שהישתרך מאחור עם המזוודות
של שניהם, כולו מחוייך אבל סובל מהמשקל הכבד. ההבדל בגדלים בין המזוודות של שניהם פשוט מגוחך.
''אני ממש שמח שנהנתם ככה'' או יותר נכון אני ממש שמח משבוע של בית ריק שבו לינה בילתה איתי כל הזמן, אבל מה ההבדל? אוי, אתם תמיד נטפלים לקטנות.
''וואו, איזו טבעת מדהימה!!!'' קראה לינה בהתפעלות אל עבר הטבעת שענדה דפני.
''אוי! טיילר, וואלרי, אתם פשוט לא תאמינו! סטיב הציע לי נישואין!!!''
העמסתי את המזוודות על הטנדר שלי יחד עם אבי ''מה, באמת?''
אז נכון, אני לא שחקן משהו. לא כמו לינה, שהעמידה פנים שזאת הפעם הראשונה שראתה את הטבעת הזאת.
''מה?! אלוהים אני לא מאמינה! מזל טוב!'' לינה חיבקה את דפני ושתיהן התלהבו כמו שתי ילדות בנות חמש
שזה עתה קיבלו בובה חדשה.
חייכתי אל אבי בסיפוק, והוא קרץ אליי בעודו לוחש ''התוכנית הצליחה, אתה פשוט לא מבין איזה מדהים זה היה. אתה ולינה פשוט גדולים, לא הייתי עושה את זה בלעדכם''
הוא חיבק אותי ותפח על שיכמי.
''אין בעיות, אני ממש שמח שהלך לך טוב.''
כולנו נכנסנו אל המכונית ואני התנעתי והתחלתי לנסוע.
''ניפלא, תמיד ביום שבת הדרך משדה התעופה לבית שלנו היא הכי עמוסה. ממש ניפלא...'' רטן אבי אבל בטון
קליל, ידעתי שלא כל כך היה אכפת לו.
התוכנית הגדולה, אם אתם שואלים את עצמכם, הייתה בעצם שאבא שלי יקח את דפני לחופשה מדהימה באירופה ויציע לה נישואין במסעדה של קרוב משפחה של לינה, מה שכניראה עבד מצויין.
אני לא יודע מה, אבל משהו הציק לי מעט בעוד שכל החבורה שבאוטו רק קישקשו על החופשה, על החנויות ועל האוכל בהתלהבות יתר.
הייתי ממש מוטרד כשנהגתי אז, אני פוחד להודות, אבל אני חושב שאני יודע למה.
מציק לי שאבא שלי מתחתן עם אישה אחרת. אני לא מאמין, אבל זאת האמת.
לא טוב לי עם זה שכולם כל כך בסדר עם זה.
לא לגמרי התגברתי על הגרושים של ההורים שלי... אוי, אלוהים. ולחשוב שאני זה שבכלל הצעתי את כל רעיון החופשה הזאת.
ירד גשם מטורף, בקושי ראיתי לאן אני נוהג. הייתי מוטרד ומוצף מחשבות.
זה לא הוגן שאבא שלי המשיך ככה בחיים ומצא אהבה, ואמא שלי נשארה בודדה ובכלל לא מעוניינת בזוגיות.
אין צורך גם להוסיף את זה שנשבר לה הלב כשאני בחרתי לחיות עם אבא שלי ולא איתה,
ככה שני האנשים הכי חשובים לה הלכו מחייה.
אוליי גם עם זה לא השלמתי?
הרגשתי דיי רע כששברתי לה ככה את הלב באותה תקופה שכל זה קרה, וחשבתי שהיא ואני כבר השלמנו עם זה. אוליי בעצם, אנחנו לא?
ואז, זה קרה תוך שניות. לא הייתי מרוכז בכביש, הגשם הקשה עליי אפילו שבעתיים לנהוג,
והתגובות שלי היו הרבה יותר איטיות מהרגיל.
איזה שילוב נוראי של תנאים במקרה שכזה בוא מהירות התגובה שלי היא היחידה שיכולה למנוע אסון.
יצאתי מהאוטו מהר ככל שיכולתי, כשאבא שלי צועק אל לינה ודפני אם הן בסדר.
היתקרבתי אל הנערה המדממת ששכבה דוממת אל מול עייני.
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author