הולי נירדמה, ואמא שלי הייתה על הלפטופ שלה ולגמה מכוס הקפה שלה.
הרשתי לעצמי ללכת לאכול איזה משהו מהקפיטריה האיומה שבבית החולים הזה, אחרי שעות שלא אכלתי.
הלכתי במיסדרון. זה מצחיק, המסדרון הזה כל כך לבן... ומנורות הפלוריסנט רק מוסיפות ללובן הצחור.
מין הרגשה שאתה אומנם בבית חולים, המקום בו מנסים להילחם על חייך, ובכל זאת אתה כבר מת.
זה כאילו אתה רואה את האור... כן, נשמע פיוטי ומגוחך אבל זה באמת מרגיש ככה.
פיתאום ניתקלה בי ילדה קטנה עם שמלה אדומה.
''אני איבדתי את אחותי הגדולה ואני לא מוצאת אותה''.
היא הייתה מתוקה נורא, והיא בכלל לא נראתה מודאגת מהעובדה שהיא נאבדה בבית החולים הענק הזה.
אוליי זו הסיבה שבעצם היא הייתה כל כך מקסימה... האדישות והרוגע שהיא שידרה, בניגוד לילד
אחר שבטח היה בהיסטריה ברגע שכזה.
היתכופפתי אליה והיתיישבתי על בירכיי.
''הו, טוב... איך קוראים לך?''
''מאמא אומרת שאסור לי לדבר אל זרים... כי היא אומרת שהם רעים. אבל... אני לא מבינה, אני עכשיו מדברת אליך,
זה נחשב? כי אני לא רוצה שמאמא תכעס... מאמא מספיק כועסת בזמן האחרון''
היא דיברה בקלילות ואדישות שפשוט שבו אותי.
רציתי למחוץ אותה מרוב שהייתה מתוקה. היו לה תלתלי זהב יפייפים ועיינים ירוקות ענקיות.
צחקתי מהמשפט המתוק שאמרה.
''טוב... קוראים לי קימברלי, אני בת שש עשרה ואני בכיתה י'. אני אוהבת לשחק הוקי ואני מאוד אוהבת אוכל סיני.
הינה, סיפרתי לך על עצמי קצת. עכשיו אם את תספרי לי דברים על עצמך, אז כבר לא נהיה זרות.''
אבל היא לא ענתה. היא בהתה בעיינים שלי ולא מצמצה אפילו.
''את חייזרית?'' היא כווצה את עייניה וקירבה את ראשה לשלי.
צחקתי, היא הייתה כל כך חמודה.
''לא עד כמה שידוע לי... כן, אני יודעת שיש לי עיינים מוזרות אבל אני לגמרי אנושית''
היא לא הראשונה שבוהה בעיינים שלי ושואלת שאלות מוזרות לגבייהן.
חייכתי אליה.
''קוראים לי ג'ימי''
אלוהים ישמור... איך לילדה כל כך חמודה ויפה יש כזה שם של בן?!
''בואי ג'ימי, אני אעזור לך למצוא את אמא''
''לא את אמא, את אחותי!''
''כן, סליחה... טוב, תתארי לי איך אחותך נראת''
''היא כבר גדולה מאוד, היא יותר כגדולה ממך! כי את רק בת שש עשרה והיא בת שבע עשרה וחצי!''
כיווצתי את מצחי מנסה לחשוב איך לעזור לג'ימי מבלי שתתחיל לדאוג או לפחד.
''אוקיי, ג'ימי, מה צבע השיער של אחותך?''
''הוא צבעוני''
פיתאום סתם כך באמצע המסדרון היא התשייבה והחלה לשחק בשוליי שמלתה האדומה.
היסתכלתי עליה, והיא נראתה כסמל המובהק של כל מה שטוב בעולם.
היא הייתה ילדה תמימה ומתוקה, ובעוד אני מביטה בה חשבתי איך אני הייתי בוודאי בגילה.
מעניין אם גם היא חייה בלי אבא.
הייתה שתיקה קצרה, ולאחר קצת הירהורים התנתקתי ממחשבותיי.
''ג'ימי?''
היא לא ענתה, רק המשיכה לשחק בשמלתה.
''ג'ימי?''
חזרתי ואמרתי בפעם השנייה.
''ג'ימי??''
בפעם הזאת כבר כימעט וצעקתי.
היא הרימה אליי את ראשה.
''מי זה הג'ימי הזה שאת צועקת אליו כל כך חזק?!''
היא הביטה בי במבט כועס (וחמוד).
''אאה... מה? זאת לא את?''
היא הביטה בי שוב, ועוותה את פיה.
''לא קוראים לי ג'ימי.''
היא לא הביטה בי יותר, רק התעלמה ממני והתעסקה עכשיו בשרוכי נעליה.
נדמה היה שהיא בכלל לא חיבבה אותי.
קצת היה לי חבל, כי בכל זאת היא אחד הדברים שהכי הייתי רוצה להיות קרובה אליהם בעולם.
כלומר, אני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל כשאתה מביט בה ככה אתה חושב לעצמך.
הרהרתי לי מה אני יכולה לעשות בכדי לעזור לילדה הזאת שאני אינני יודעת את שמה למצוא את אחותה.
חשבתי, כבר כמה שונות הן יכולות להיות אחת מהשנייה? הרי הן אחיות, הן בטוח דומות.
ואז נזכרתי שהאחות שלי עצמי היא האדם האחרון בעולם שאני דומה לו.
ועוד בהפרש גילאים של הילדה הקטנה הזאת ובין נערה בת שבע עשרה וחצי? אוי לא, נראה שאני בצרות.
התיישבתי מולה וניסיתי לא לבהות בה, פחדתי שהיא שוב תנעץ בי את המבט הכועס הזה שלה שיבהיר לי שוב
שאין מצב שהיא איי פעם תחבב אותי.
פיתאום שמעתי מין רעש חרישי ומוזר כזה.
היא הרימה אליי את ראשה והסמיקה.
''שמעת את זה?''
לחשתי אליה.
היא חייכה חיוך נבוך, ואמרה בקול עצוב ונואש מעט ''אאה... זאת הייתה הבטן שלי... לא אכלתי מהבוקר''
היא הניחה יד על הבטן שלה ואז הביטה בי במבט מתוסכל.
פיתאום עלה לראשי רעיון גאוני.
''היי, את יודעת... בדיוק הייתי בדרך אל הקפטריה, את רוצה לבוא איתי לאכול משהו?''
לא ציפיתי לכך, אבל היא חייכה אליי ועייניה נצצו.
לא היה צורך בדיבורים נוספים, פשוט קמנו על רגליינו והלכנו לדרכינו.
עם כמה שנראתה עדינה, היא אכלה כמו... במילים עדינות, נהג משאית.
כן, אין לי מילים אחרות לתאר זאת.
היא אכלה עוד ועוד מהסנדוויץ' הענק שלה,
ואני ישבתי מולה המומה ומשועשעת.
אני והיא לקחנו אותו דבר, את אותו סנדוויץ' הגבינה הצהובה עם המיונז,
ואני פיגרתי אחריה בשישה ביסים לפחות.
לקחתי לגימה מהקולה שלי וחייכתי אליה חיוך רחב, רק כי לא יכולתי שלא למראה המקסים הזה.
''את רעבה, מה?''
היא לא היטה בי,רק המשיכה לבלוס ואמרה משהו לא ברור.
''מה אמרת?''
היא בלעה את חתיכת הלחם שהייתה בפיה, וניגבה את המיונז שהיה על שפתיה בקצה שרבול שמלתה. זה צרם לי לראות איך היא מתנהגת את השמלה היפה שלה.
''הו דטו, אה דברו דלציוסו''
היבטתי בה ועכשיו החשדות שלי לגבי המבטא המוזר שלה הוכיחו את עצמן.
כלומר, אי אפשר היה לומר שיש לה מבטא איטלקי, כניראה היא נולדה כאן או משהו וההורים שלה איטלקיים,
רק שהרי''ש שלה ואיך שהמילים מתגלגלות על הלשון במין תנועתיות זורמת לא נשמעות כמו מבטא של ניו ג'רסי.
''אאה, אני לא מבינה איטלק –''
''ליה!!!''
שמעתי צעקה מאחוריי.
פיתאום הגיחה משום מקום נערה שהייתה מוזרה ביותר.
אני ידעתי שראיתי את הליצנית הזאת איפה שהוא, רק לא זכרתי מתי. אני גרועה בדברים האלה.
הנערה המוזרה מחצה את הילדה ההיא, שמסתבר ששמה היה ליה, עד שכמעט חנקה אותה.
היא דיברה איתה איזה דקה באיטלקית, ואני לא הבנתי כלום. באיזה מהירות הן דיברו שתיהן...
שפה מוזרה, האיטלקית הזאת.
התחלתי לאבד סבלנות, כי כבר מהרגע הראשון לא ממש חיבבתי את הליצנית המגוכחת הזאת עם השיער המטופש.
ואז, הליה הזאת אמרה משהו לנערה והנערה הביטה בי במבט לא ברור,
אי היה אפשר לומר אם היא אסירת תודה, או אם היא לגמרי מתעבת אותי.
כניראה שבאיטליה הנימוסים דיי טובים, כי היא כחכחה בגרונה וקמה על רגליה כשהיא אוחזת ביד הילדה,
ואמרה ''תודה שהבאת לליה משהו לאכול. בואי איתי לחדר היכן שאח שלי נמצא, אני אחזיר לך את הכסף.''
היבטתי בה והשתהתי לגרע.
''מה? הו, לא לא! באמת, זה שום דבר! זה נחמד מצידך, אבל עשיתי את זה באמת מרצון טוב, ו –''
''אני לא מציעה, אני מודיעה לך. עכשיו בואי''
היא הייתה מאוד קרה, והתנהגה אליי בצורה מגעילה.
היא אומנם נראת שונה... אבל היא בדיוק כמו כולם.
בדיוק כמוהם.
רואה מישהו הולך עם קשמיר וכבר היא מחליטה שאני איזה מניאקית רודפת בצע חסרת מצפון.
היא החלה ללכת, כשליה משתרכת אחריה.
''אאה... באמת, את לא צריכה...''
היא נעצרה והסתובבה אליי כשמבט חסר סבלנות ואפיל דיי מפחיד היה בעייניה.
''תראי, אני לא באתי לשחק איתך משחקים, אז את מוכנה כבר פאקינג לבוא ולגמור עם העניין הזה?''
האמת היא, שהיא דיי הפחידה אותי אז פשוט עשיתי מה שהיא אמרה.
שתיהן הלכו ואני נגררתי אחריהן.
הגענו אל המעלית, וליה רצה מהר ללחוץ על הכפתור, כמו כל ילד. משום מה כולנו התלהבנו מזה בטווח מסויים בחיינו.
הנערה הזאת ואחותה הקטנה, ככה לפחות הסקתי, עמדו אחת ליד השנייה ואני אזרתי אומץ והיבטתי בפניה של הליצנית ההיא.
לומר את האמת, אפילו שאני לא ממש אוהבת אותה? הנערה ההיא הייתה מדהימה ביופייה.
ועוד דבר, היא הייתה ממש ממש דומה לאחותה הקטנה.
אותן עיינים ירוקות, אותן שפתיים אדומות ובשרניות, הנמשים הזרועים על לחייהן.
היא נראתה כאילו אף אחד בעולם לא יצליח לפענח את מה שמתחולל בה בפנים.
היא נראתה גם מאוד מוטרדת, כאילו מתחוללת בתוכה סערה ענקית.
כמעט ויכולתי להרגיש שהמעלית נהיית כבדה מרוב ההרגשה שהיא נושאת את כל העולם על כתפיה.
שמתי לב גם שפרק ידה השמאלית חבוש ושיש שריטות דקיקות על לחייה.
היא נראתה מאוד מוזנחת, מין ילדה קשוחה כזאת מהרחוב....
נו, בטח נכנסה לקטטה על סמים או משהו.
היגענו אל הקומה, והתחלנו ללכת לכיוון החדר שלה.
פיתאום, כמה רופאים ואחיות רצו לעברנו, מובילים נערה צעירה באלונקה כשהיא מכוסה דם, ומחוסרת הכרה.
הם צעקו בזריזות ובקול רם ''לפנות את הדרך, מקרה חרום!''
הנערה בעלת השיער הכחול-כתום הצמידה את אחותה הקטנה אל הקיר וחיבקה אותה,
ואני נצמדתי אל הצד השני של המסדרון.
פיתאום הדבר הכי לא צפוי קרה.
כשהרופאים התקרבו במהירות עם האלונקה, יכולתי לזהות את הנער שרץ אחריהם.
כן, אותו נער גבוה עם עיינים אפורות.
''טיילר?!''
הוא הסתובב אליי, ועל פניו ארשת פנים מבועטת.
''מה?! מישהו קרא לי??''
''מה? אאה, זאת אני... מהפארק, זוכר אותי?''
הוא הביט בי, ולמרבה צערי ואכזבתי ראיתי שאין לו מושג מי אני בכלל.
''מה? אאה, א-אני מצטער, אני חיייב ללכת''
הוא דיבר במהירות ורץ אל האלונקה שכבר הספיקה להתרחק מעט.
פתאום באה עוד נערה, היא רצה אליו צועקת ''טיילר! חכה, בבקשה!''
ידה הימנית הייתה חבושה בגבס, והייתה תלויה בתוך רצועה שהייתה כרוכה סביב כתיפה.
לא שמתי לב שרגלי בלטה אל דרכה, והיא מעדה והיתרסקה על הריצפה.
הנערה המוזרה שמטה מידיה את ליה הקטנה ''תגידי לי, התחלקת על השכל?!''
אני קפאתי במקום, והיא מיהרה אל הנערה עם היד החבושה.
''בואי, הינה, ככה.''
ליה עמדה מאחוריי, ואחותה הגדולה עזרה לילדה בעלת התחבושת והשיער הבהיר להישען על הקיר.
''קוראים לי ניקי'' היא אמרה.
הממ. שם כל כך בנאלי לילדה כל כך מוזרה.
''את בסדר?''
היא נראתה מודאגת.
הנערה עם היד החבושה פרצה בבכי.
''אוי לא, אני לא יודעת מה לעשות! עברנו הרגע תאונת דרכים, וההורים של טיילר בסדר וגם טייל דיי בסדר אבל אני-''
''וואו, תרגעי! דברי יותר לאט, אני לא מבינה אותך''
הנערה נרגעה מעט, ומשכה באפה.
''אוקיי, יודעת מה? אני אשאל אותך שאלות ואת תעני לי עליהן. בסדר?''
הניקי הזאת ממש הרגיעה אותה, היא באמת נראתה יותר טוב.
הנערה הינהנה.
ליה עדיין עמדה מאחוריי והציצה ליראות מה מתרחש.
''דבר ראשון, איך קוראים לך?''
הנערה נגבה את עייניה.
''וואלרי''
''אוקיי, עכשיו, מי זה היה הבחור שרץ אחריי הרופאים האלה?''
''אני מכירה אותו, קוראים לו טיילר'' אמרתי במהירות.
הניקי הזאת נצעצה בי מבט מפחיד למדיי.
''את מוכנה לשתוק? אני יודעת שבדרך כלל המשרתים לא מדברים אליך ככה בראמון, אבל נחשי מה? אני לא שמה עליהם זין! עכשיו זה יהיה נחמד אם תסזתמי את הג'ורה שלך''
הייתי כל כך המומה ועצבנית והתגובה שלה, אבל כרגיל, פשוט שתקתי וסימנתי אותה אצלי כעוד אחד מהאנשים שאני צריכה להתרחק מהם ולא לתת להם יותר מדיי חשיבות.
ניקי המשיכה מיד לשאול את וואלרי שאלות.
''למה טיילר רץ אחריהם?''
פיתאום הנערה ההיא פרצה שנית בבכי.
''תראי, אני לא אוכל לעזור לך אם –''
''אני לא צריכה את העזרה שלך!''
היא צעקה על ניקי פתיאום. ניקי ממש נבהלה, היא נרתעה אחורה, ומיד לאחר מכן היה בעייניה מבט עויין.
ניקי שלנו כניראה לא רגילה שצועקים עליה.
''הוא עוד עלול ללכת לכלא, יש סיכוי שהוא רצח בנאדם!''
ניקי אני וליה היבטנו בוואלרי.
היא קמה ורצה עד שכבר הייתה מחוץ לטווח הראיה שלנו, נזהרת לא לימעוד מחוסר שיווי משקל.
טוב, ואם חשבתם שמה שקרה כאן ריכך את הניקי הזאת,
אז טעיתם.
זה משהו לא ברור,
אוליי זה לא ממש לטעם שלה אנשים שעוזרים לאחות הקטנה שלה ודואגים לה עד שהיא חוזרת למשפחתה.
אני לא יודעת מה עובר לה בראש,
אני רק יודעת שההמשך של אותו היום רק נהיה מוזר יותר ויותר,
ועל כך קיבל אצלי את התואר -
''יום שממש לא צריך לחזור על עצמו, אם אפשר בבקשה, הולי פריק.''
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author